במשך שנים סבתא שלי הייתה אומרת לי שהיא לא דואגת לי.

גם כשהייתי בדיכאון וניסיתי לשים קץ לחיי,

גם כשכשלתי בכל מקצוע אפשרי,

גם כשהייתי מעשן כל יום כל היום,

גם כשנשרתי מהתיכון בלי בגרויות,

גם כשהייתי מסוכסך עם ההורים,

גם כשלא ידעתי מה אני הולך לעשות עם חיי,

גם כשסבלתי בצבא ללא שום סיבה נראית לעין... היא תמיד אמרה שהיא לא דואגת לי.‬

"אני לא דואגת לך."

‫לפני שבוע דיברתי איתה בטלפון. דיברתי איתה כי אני דאגתי לה, אחרי שסבא נפטר.. היא נשמעה ושכנעה אותי שהיא בסדר, והעבירה את נושא השיחה אליי. היא שאלה איך הולך לי בלימודים. ובדירה החדשה שלי.

אמרתי לה שממש כיף לי לגור לבד, ושהציונים שלי הם בין טובים למצויינים, כשאת הטובים אני מתכוון לשפר במועדי ב'. ואתם יודעים מה היא אמרה?

"אתה רואה? ידעתי שלא הייתה לי סיבה לדאוג לך."‬

וכנראה שהיא צדקה.

"ממרומי" גילה (סבתא צעירה) סבתא האמינה בי. לא, לא האמינה - היה לה אמון בי. היא ידעה במשך כל הזמן ש‫אולי היה לי רע. וחרא. ושבאמת הרגשתי שאני לא רואה את הסוף. ושהלב והמוח שלי הרגישו לי יותר כמו שניצל אחרי פטיש מאשר איברים בגוף שלי... אבל היא לא הייתה מודאגת. כי היא ידעה; ידעה שיום אחד בעתיד הלא רחוק, הכל יהיה בסדר. אולי ה"בסדר" הזה לא יהיה בדיוק כמו שדמיינתי אותו אז, אבל הוא יהיה הדבר הנכון. כי היא ידעה, היה לה אמון מלא בי, שלא משנה כמה הדרך תהיה קשה, וכמה מכשולים יש בה (וכמה מהם אני אשים לעצמי), שאני מסוגל לפלס את דרכי ל"בסדר" הזה.

והיא צדקה.

אישה חכמה הסבתא שלי.