יצאתי לרוץ אתמול.

קניתי מכנסי ריצה חדשים - קצרים. מאד. ממכנסי הריצה האלה שכשרואים מישהו רץ איתם שואלים "זה נוח?".

לא שמתי לב כמה קצרים הם היו עד שהגעתי הביתה ומדדתי אותם שוב. אני לא בטוח אם המוכרת אולי החליפה בין הזוג שבחרתי לזוג אחר בדרך לקופה, אבל עייפי מלתהות מה פשר הקנוניה אם זה באמת מה שקרה.

המכנסיים היו מאד קצרים. קצת קצרים מידי בשביל מישהו שעדיין חושב שהוא שמן. שהבגדים שלו קצת גדולים עליו (ממש טיפה), אבל הוא לא קונה בגדים חדשים מהחשש שהוא ישמין שוב... בטח עכשיו, עם המחלה הזו, שאולי כל הירידה הדראסטית במשקל הייתה בגללה...

אז רצתי.

רצתי במכנסיים קצרים. קצרים מאד. והתשובה היא, שזה מאד נוח.

אני מוכרח להודות שעולם האקדמיה הוא לא בדיוק מה שחשבתי שהוא יהיה.

כלומר, אני לומד. המון. וכמעט הכל מעניין במידה כזו או אחרת.

אבל קשה לי עם העבודות.

אמא שלי תמיד אמרה שהיא לא מבינה איך אנשים פה הולכים לאוניברסיטה בכלל. כשהיא הייתה בתיכון, בארה"ב, אז היא הייתה צריכה להגיש עבודה בכל מקצוע כמה פעמים בשנה... ואילו פה בארץ, אני חושב שסה"כ הגשתי 3 עבודות במהלך כל שנותי במערכת החינוך (אחת מהן בכיתה ה').

אז מסתבר שאמא שלי צודקת, ושאנחנו, הישראלים, באמת מגיעים לאוניברסיטה ואין לנו מושג איך לכתוב עבודה.

המרצים לא רחמנים.

אין קורס, או איזשהו הסבר על איך כותבים עבודה. מה השפה. מה המבנה. איך...? כיצד..? באיזה אופן...? (כלומר, יש... שנה הבאה. מה זה עוזר לי עכשיו?)

נותנים לנו נושא, הנחיות בנוגע לגופן של העבודה (12, David, רווח כפול, שוליים סטנדרטיים), וזורקים אותנו למים.

אני פוחד שאני לא אשרוד את השנה ככה.

כלומר, אני אשכרה פוחד שאני אפול על העבודות המטומטמות האלה.

אני נורא נהנה לקרוא בשביל העבודות האלה, לחקור, לעשות את כל השיט הזה... אבל קיבינימאט, התוצר הסופי שלי על הפנים.

אני חרמן.

אני מאד חרמן.

הקיץ הזה שפתאום נחת עלינו לא עוזר, כמובן. כל הבנות מסתובבות להן עם השדיים הנפלאים שלהן בחוץ. פתאום כל בחורה נראית סקסית. סקס. באוויר. חולצות בטן חושפות בפני טבורים חמודים, שרק בא לי לדחוף את האצבע שלי לתוכן, וללקק אותן (גאד, זה פטיש מוזר... אבל אני רק מדמיין את זה ואני מרגיש את הזין שלי פועם לי בתחתונים עכשיו).

כולם נסעו לאילת שבוע שעבר. הפייסבוק מלא בתמונות של בחורות שופעות, ומזמינות... כלומר, מזמינות את הצלם שהיה באירוע לצלם אותן, אבל עדיין. כל אחת עמלה שעות על שעווה, שיזוף, איפור, צבע, לק, בגד ים שיושב בול - שחושף כמה שיותר, אבל איכשהו עדיין לא גורם לה להראות זולה.

ואני חרמן.

ואני לא נסעתי לאילת.

כי אני מתבייש להוריד חולצה, אולי. כי אני לא בנאדם של מסיבות אילת/בריכה/אלכוהול-בצהריים, אולי.

אז אני רץ עכשיו. מנסה גם לשמור על הבריאות, בגלל המחלה. כדי לנסות לדחות את הקץ, ולא להגיע למצב שאבא נמצא בו עכשיו. כדי לא להגיע למצב שסבא ז"ל היה בו בגלל שהוא סרב לעשות ספורט.

ואולי כדי שאני סוף סוף ארגיש טוב עם דימוי הגוף שלי. כי נמאס לי להרגיש בסדר עם הגוף שלי. אני רוצה להגיש טוב איתו.

ואולי אם אני ארגיש טוב, אז אני אקרין את זה החוצה (כמו שאומרים כל הזמן).

ואז אולי אני אמצא חן בעיני מישהי. או לכל הפחות היא תרצה לגעת לי בזין. או תסכים לגעת לי בזין.

מילאתי לא מזמן שאלון.

אחת השאלות הייתה "האם אתה ישן לבד?".

זה היה שאלון על הרגלי שינה... אבל פתאום השאלה הזו הרגישה לי מאד פולשנית. מה זה עניינם בכלל?

ונזכרתי בפעם האחרונה שחלקתי עם מישהי מיטה.

ונזכרתי בשחורת העיניים. והתגעגעתי.

אבא בבית חולים. שוב.

הוא כנראה יהיה שם לכמה שבועות עכשיו.

האם זה העתיד שצפוי לי?

האם אני אוכל להתחמק מהעתיד הנוראי הזה שהמחלה הזו מכוונת אותי אליו?

אני יכול לבקש הארכה על העבודה. אני בטוח שיבינו שאבא מאושפז, שצריך לעבור ניתוח די רציני, זה סיבה טובה מספיק כדי לתת למישהו רגע לנשום... אבל אני לא אעשה את זה. אני בכלל לא גר בבית.

אני פה.

רחוק.

אבא מדי פעם שולח הודעה בפייסבוק. אומר לי מה שלומו.

הוא כבר לא אופטימי כמו פעם. הוא נשמע אומלל. האיש החזק הזה, שנלחם בסרטן בצורה הירואית, שנכנס לכושר, שהיה רץ כמעט כל יום 10 קילומטר, שעשה תפנית של 180 מעלות בחייו, שלמד לצייר, שיצר קשרים חדשים עם הילדים שלו ואם אשתו, האיש שתמיד אמר לי שהכי חשוב לא לוותר, ושלפעמים קשה - אבל אנחנו צריכים לזכור שאנחנו מסוגלים. לדעת את זה...

אותו האיש עכשיו שוכב בבית חולים. הוא לא אוכל. הוא לא שותה. הוא מחובר לעירוי. והוא כותב לי בפייסבוק "אני רוצה הביתה".

איך אני אמור שלא לבכות?

אז אני אמור. כי אני באמצע שיעור. ולא בוכים באמצע שיעור.

(הלב שלי דופק מהר מאד מכתיבת הפוסט הזה. אני כנראה אבכה כשאסיים לכתוב אותו. או אלך לאונן. או שניהם.)

אני מנסה להתארגן על הקיץ הזה.

על הדירה החדשה שאני אמור להכנס אליה.

על הטיול לארה"ב שאני רוצה לצאת אליו.

על המשפחה.

על סבתא.

על החבר הכי טוב שגר שם כבר כמעט שנה שאני מנסה לראות.

הקיץ הזה יהיה קשה.

הוא יהיה קשה מאד.

הקיץ בארה"ב עוד לא התחיל... אבל לנו פה מרגיש שאנחנו כבר בשיאו.

בחורות מסתובבות עם לבוש מינימלי,

יש תחושה של עומס לימודים...

ואני רץ במכנסיים קצרים... קצרים מידי...