עכשיו כולם כבר יודעים שהנערים מתו.

לא בדקתי, אבל אני בטוח שאיפשהו מסתובבות תמונות של ערבים שמחים ורוקדים. (עריכה: הרגע שמעתי בעצמי זיקוקים.)

גם לא בדקתי, אבל אני בטוח שאיפה שהתמונות האלו לא יהיו, מישהו הגיב להם כבר במשהו כמו "רואים? איך אפשר לחשוב על לנהל איתם משא-ומתן בכלל?"

זה כאילו שאנחנו משתתפים במשחק המיצמוצים הגרוע ביותר בהיסטוריה.

כל צד מחכה שהשני יפשל כדי שהוא יוכל לומר "רואים? אמרתי לכם.. אי אפשר לדבר איתם בכלל."

נכנסים למו"מ.

הרשות הפלסטינית מצרפת את חמאס לקואליציה. ישראל בתגובה: אמרנו לכם! אם הם לא מכבדים אותנו, למה שנכבד אותם?

נכנסים למו"מ.

ישראל מאשרת בניה של כמה אלפי יחידות דיור בהתנחלויות. הרשות בתגובה: אמרנו לכם! אם הם לא מכבדים אותנו, למה שנכבד אותם?

נכנסים למו"מ.

פיגוע.

נכנסים למו"מ.

תקרית במחסום.

ירי טילים.

חייל האוויר מתקיף מטרות.

נמצא משלוח נשק.

חטיפה.

רצח.

חיילת מעלה תמונות שלה עם אסירים.

פעילים זורקים אבנים.

חייל יורה מפגין.

והבעיה הכי גדולה היא שלמרות ששני הצדדים ממצמצים כל הזמן, המשחק מסרב להסתיים...

וזה רק ממשיך וממשיך. כל פעם מישהו ממצמץ ראשון. ואז שני. ואז אולי הצד השני ממצמץ 19 פעמים ברצף.

וכולם פשוט מטומטמים.

פשוט טיפשים.

לא. לא אכפת לי מי התחיל.

ואפשר לשחק במשחקי ה"מי היה פה קודם" ברמה של ילדים בגנון, או מי הרג למי הכי הרבה, או לצטט כתבי קודש, או אני לא יודע. זה לא משנה בכלל. המציאות היא שזה התחיל. והמציאות היא ששני הצדדים הם לא בסדר. אפשר להתווכח איזה צד יותר לא בסדר, או שאלות של לגיטימיות, או אני לא יודע מה. אבל שוב, זה בכלל בכלל לא חשוב.

שומעים אנשים אומרים דברים כמו "אנחנו רק נקווה שמותם לא היה לשווא". ואני חושב לעצמי "כן, אולי מישהו יתפקח ויבין את הטימטום הנוראי הזה שאנחנו נמצאים בו ויגיד שהכל על הזין שלו, ויאללה, איך מתקדמים". אבל בדר"כ מי שאומר את זה מתכוון יותר לכיוון "בוא נהרוג להם כמה כדי שזה יהיה מאוזן".

מה?

זה כמו ללכת למכונות האלה עם הצבת ולבזבז 400 ₪ ולא להצליח להוציא אף בובה, ואז לבקש שקל כי "אולי הפעם אני אצליח ומאות השקלים האלו לא ירדו לטמיון". הם כבר ירדו לטמיון!

להרוג מישהו אחר לא יחזיר את מי שמת לחיים. זה אפילו לא יהפוך את המוות שלו לפחות חסר משמעות.

כי אז אנחנו נהרוג, והם יהרגו, וזה ימשיך וימשיך וימשיך... חה! אני מדבר כאילו זה מצב היפוטתי שעשוי לקרות.

אנחנו חיים במציאות הזו כבר מעל 100 שנה.

ואנחנו קוראים לזה מציאות.

אנחנו מקבלים את המצב הזה של הרס הדדי "המציאות בארץ". זה נקרא "המצב". אנחנו צוחקים על המצב. כשאנחנו טסים לחו"ל ואנשים אומרים לנו כמה שבטח נוראי לנו אנחנו מושכים כתפיים ואומרים "כן נו, מתרגלים" או "זה הרבה פחות רע מאיך שזה נראה בחדשות". ואז אנחנו חוזרים לארץ וצוחקים על כמה שזה מצחיק שאנשים בחו"ל כל כך לחוצים בנוגע למצב פה.

כי זה המצב. הוא לא "קורה". הוא סטטי. הוא נתון. הוא תמיד קיים.

נולדנו לתוכו. יש כבר דורות שנולדו לתוך המצב והספיקו למות. שלא לדבר על אנשים שמתו בגלל המצב.

אבל זה המצב.

"תסתכל על אירלנד" אנשים אומרים. כאילו שזה מעניין אותי שיכול להיות גרוע יותר.

זה המצב.

אף אחד לא רוצה להחיות במצב הזה. כולם רוצים שהוא יפתר. כל אחד בדרכו שלו - שלום, מדינה דו-לאומית, הרג של אחד הצדדים, דחיפות לים.. לא חסר. כנסו עכשיו לאתרי החדשות, יש בתגובות אין ספור המלצות.

אז אף אחד לא רוצה לחיות במצב הזה. וכל צד מוכן להכיר בזה שהוא לא בסדר, תוך שהוא כמובן מזכיר כמה גם הצד השני עוד יותר לא בסדר.

אף אחד לא רוצה לחיות במצב הזה. אבל אף אחד לא רוצה לוותר. לא, אני לא מדבר על ירושלים. אני לא מדבר על זכות השיבה. או על גבולות. או על היקף צבא.       אף אחד לא מוכן לוותר על האגו שלו.

חבורה של ילדים.

כי הרי גם אם צד אחד ימלא את הדרישות של השני עד האות האחרונה, זה לא יפתור כלום. כי רוצים להשפיל. כל צד חייב להציג את זה בתור הניצחון שלו, וחשוב מכך - כהפסד של הצד השני. כי אם לא, אז זה לא היה שווה את זה. זה לא היה שווה את אלפי האנשים שמתו. את מליוני האנשים שסבלו את מהטרור והמלחמה.

וזה הרי אף פעם לא יהיה שווה את זה. כי בכל פעם אחד הצדדים ממצמץ, המחיר הזה עולה. וסיום הסכסוך נהיה אפילו פחות משתלם.

טיפשים.

כל צד טיפש יותר מהשני.

אם אי פעם הסכסוך הזה יסתיים, זה לא יהיה יום שמחה. זה יהיה יום אבל. כי ביום הזה שני הצדדים יבינו שהם לא הצליחו להשיג שום דבר שהם לא היו משיגים אם היו פותרים את הסכסוך קודם לכן.