אהובה שלי.

דובשנית שלי.

את טסה היום לצד השני של העולם, אבל מבחינתי את יכולת להגיד לי שאת טסה למאדים. נכון, יש סקייפ (איכס, לא באמת - יש Hangouts), יש פייסבוק, ו-whatsapp, ובכל חור יש wi-fi. ונכון, את בסה"כ טסה ל-3 שבועות (ואני כבר שומע אותך אומרת "מה כולה, זה מלא זמן!", ואני כמובן מסכים..), אבל האמת היא שסוג-של התרגלתי אלייך.

לנוכחות שלך.

לחום הגוף שלך (אפילו בלילות הקיץ החמים שבא לי למות).

לאיך שאת מסתכלת עליי כשאני מעצבן אותך.

לאיך שאת מסתכלת עליי אחרי שאני מצחיק אותך כשאת עצבנית עליי, ובעצם אני הורס לך את כל הקטע של להיות עצבנית.

לאיך שאני מלקק לך את הזרוע, ואת קופצת, למרות ששנינו יודעים שאת מתה על זה.

לתחת שלך.

לפנים שלך.

לשפתיים.

לכל הפנים שלך.

התרגלתי אלייך.

התרגלתי שזה קרוב אליי.

שאת קרובה אליי.

לראות אותך כל יום, או אפילו כמעט כל יום.

ועכשיו 3 שבועות בלעדייך... בזמן שאת יוצאת לך לטייל. משפרת את העולם או משהו.

אז זה מכתב הטיסה שלי אלייך.

בניגוד למכתבי טיסה אחרים, את המכתב הזה אני כותב לך דווקא אחרי שכבר נפרדנו. אז אני לא צריך לדמיין לעצמי איך זה יראה.

אני כבר יודע שאת בכית קצת.

ושאני חייכתי, ולא בכיתי.

ושהייתה לנו נשיקה אחרונה איזה 19 פעמים. וחיבוק אחרון בטח יותר מזה.

אני אוהב אותך אהובה שלי.

את הטובה לי ביותר.

אני מקווה שתהני בטיסה, בנחיתה, בטיול שלך,

ושתחזרי אליי בטוחה, שלמה, ומרוצה מעצמך...

מגיע לך.