כשהייתי בגן, רציתי להתחתן עם הילדה בעלת השיער הארוך. היינו מתחבקים. אהבתי אותה.

אחר־כך, כשהייתי ביסודי, אהבתי את הילדה עם השיער הקצר. וזה היה מצחיק לחשוב שבגן רציתי להתחתן כבר, כי הייתי רק ילד כשהייתי בגן.

כמה שנים מאוחר יותר, בחטיבה, אהבתי את זאת עם המשקפיים. זה היה מטורף לחלוטין. בחיים לא הרגשתי ככה קודם – המבטים, דפיקות הלב, השינויים האדירים במצב הרוח כתלות באינטרקציה איתה באותו היום – זה סחף אותי. הייתי בתוך זה לחלוטין. אז הבנתי שביסודי ובגן בכלל לא ידעתי מה זאת אהבה. והרי איך יכולתי בכלל לדעת שאהבה זה להרגיש את הדופק מאיץ, זה לרצות לחבק מישהי, זה לרעוד, זה לצחוק, זה לבכות – זה להתמלא באנרגיה ולא לדעת מה לעשות עם זה. להיות מוצף! ”אח!“ הייתי חושב לעצמי, ”זו – זו אהבה באמת!“. לאחר שאזרתי אומץ, שלחתי לה הודעה ”אני אוהב אותך,“ והתכוונתי לזה לחלוטין.

כשהגעתי לתיכון, אהבתי את זו שרק רצתה להיות ידידים. והבנתי שמה שאני קראתי לו אהבה בחטיבה – זו בכלל לא הייתה אהבה באמת. זו הייתה הדלקות. בסה״כ נדלקתי על מישהי בפעם הראשונה. הרי לאהוב מישהי זה לא להיות בסערת חושים תמידית, או עפוף בחרדה – לא. אהבה זה לרצות לבלות זמן עם מישהי. זה לרצות לדבר איתה. זה לא להיות אינטימי, אלא להרגיש אינטימי. זו אהבה אמיתית.

עכשיו אני עם הדובשנית.

40 דקות.

זה כמה זמן שאני מנסה לכתוב את ההמשך של הפוסט הזה.

ולא מצליח.

המילים שאני משתמש בהן הן לא טובות.

קשה לי לתאר את מה שאני מרגיש.

אני מרגיש חסר מילים.

מרגיש שאני לא מצליח להתבטא כמו שצריך.

וזה חדש לי – אני בדר״כ טוב עם מילים, ויודע להתבטא כמו שצריך בצורה קוהרנטית ורציפה (במיוחד בכתיבה).

אבל עכשיו אני מוצא את עצמי כותב שורה ומוחק.

וכותב שורה. ומוחק.

המילים לא עושות צדק עם איך שאני מרגיש.

50 דקות.

זה כמה זמן שאני מנסה שלא ליפול לקלישאה של ”אין בעולם מילים לתאר את כמה שאני אוהב אותה“.

אבל ככל שאני מנסה שוב ושוב, עוד ועוד, אני פשוט לא מצליח.

משפט שנשמע לי טוב בראש, נראה נוראי אחרי שאני כותב אותו. אז אני מוחק.

אני לא מצליח לתאר.

לא מצליח לכתוב.

אז כנראה שפשוט תצטרכו להאמין לי כשאני אומר – אני אוהב אותה