שלוש שנים.

עזבתי את עיר הולדתי כדי ללכת ללמוד בעיר אחרת לפני 3 שנים.

רבים עושים את זה כדי להשתחרר מהאחיזה של ההורים – אבל לא אני. לא, אני עשיתי את זה כדי לברוח מכל אותם אנשים שהיו חברים שלי עד אותה תקופה. רציתי להתרחק מהם, כי הרגשתי שהם כבר לא היו אותם אנשים שאיתם התחברתי. הרגשתי שהם התרחקו ממי שהם היו עבורי, ושאני התרחקתי ממי שאני הייתי עבורם, ובעיקר הרגשתי שהם מרעילים אותי. שהם פשוט חונקים אותי, שהם לא מאפשרים לי להנות עם החברים שלי כי הם כבר לא היו הם. הם כבר לא היו החברים שלי. הם נהיו מי שפעם היו החברים שלי.

הם התחילו להתעסק בדברים שלא עניינו אותי, ולהקיף את עצמם באנשים עצלים ולא מעניינים.

אז קיבלתי החלטה – לקום וללכת.

אז קמתי.

והלכתי.

נכנסתי לדירה עם שותפים בעיר אחרת, במקום אחר, הרחק־הרחק מכולם, וקיוויתי לטוב.

כשהגעתי לאוניברסיטה ביום הראשון מתוך מאות האנשים שהיו נוכחים איתי בשיעור הראשון הכרתי 3, ולא הייתי מיודד עם אף אחד מהם.

אבל אני בסך־הכל אדם חברותי, ועם הזמן הכרתי ועוד ועוד אנשים. עם חלקם הייתי אוכל ארוחות צהריים לפעמים, או יוצא איתם לבלות או לשתות בערבים ובסופי־השבוע. עם חלקם הייתי חולק סיכומים או לוקח מהם סיכומים. עם חלקם ניהלתי שיחות ארוכות לתוך הלילה.

וכך בשנה הראשונה ללימודים הרגשתי שנחלתי לי הצלחה קטנה. שהצלחתי להחליף את מעגל החברים הישן שלי במעגל חברים חדש; כבר לא כל כך הייתי חוזר הביתה בסופי־שבוע, וגם אם כן זה היה רק כדי לראות פעם בחודש את ההורים והשניים־שלושה חברים קודמים שעוד הייתי איתם בקשר.

אז הגיעה שנה שניה.

אנשים מסויימים נעלמו, ואחרים באו להחליף אותם.

אבל האווירה כבר הייתה שונה.

בהתחלה חשבתי לעצמי שזה טבעי, הרי באותו הקיץ קצת התרחקתי מכולם כי טסתי לחו״ל, מה גם ש(סוף־סוף)התחלתי לצאת עם מישהי, והיא מילאה חלק ניכר מזמני. ועדיין, הכל הרגיש לי קצת אחרת ממה שהיה בשנה הקודמת.

היו כאלו שאמרו לי שלא רק אני מרגיש ככה, ושפשוט שנה שניה היא השנה העמוסה ביותר בתואר, ושאף אחד כבר לא ממש נשאר בסופי־שבוע. אבל עדיין, זה הרגיש כאילו לי זה אחרת.

והיום,

היום אני בסוף השנה השלישית. ובחודש האחרון עברתי להיות מאדם שהרגיש מוקף בחברים לאדם שמבין שהם אף פעם לא היו חברים.

הם לא היו חברים בכלל; הם היו מכרים לספסל הלימודים בלבד. חלילה מלהגיד שכולם ניצלו את טוּב הלב שלי ואת הנכונות שלי לשתף בסיכומים, אבל בהחלט היו רבים כאלה. והשאר? השאר סתם כנראה לא סופרים אותי. לא מחשיבים אותי כחבר אחרי 3 שנים יחד.

ורק עכשיו זה מתחיל ממש להכות בי.

האנשים האלה, החברים לכאורה החדשים האלה – האם הותרתי בהם רושם בכלל? האם הם יסתכלו לאחור יום אחד ויזכרו אותי כחבר, או סתם כ”נו, הזה שלמדתי איתו, איך קראו לו“?

ואולי פשוט לא שמתי לב לזה.

אולי העובדה שבין שנה א׳ ל־ב׳ הייתי בחו״ל עזרה למסך את העובדה שאף אחד לא היה שומר איתי על קשר באותו הקיץ בפגרת הלימודים.

ואולי החברה החדשה שמילאה את זמני מיסכה את העובדה שאף אחד מהם לא היה מעוניין לבלות איתי.

ואולי בלי קורס הקיץ בין שנה ב׳ ל־ג׳ אף אחד מהם לא היה שומר איתי על קשר גם אז.

כי אני סתם ”ההוא.“ ”הזה.“ ששם, שנחמד, שמוכן לעזור, שמוכן להקשיב ולהיות חבר, אבל שאף אחד לא סופר אותו בסופו של יום. זה שגם אם רואים אותו כל יום, גם אם לומדים איתו 15 שעות בשבוע, עדיין הוא לא מספיק חשוב כדי להתעניין בו מספיק ברמה שבה מישהו יזוז מילימטר כדי לפגוש את חברה שלו. לא, הוא רק ”נסבל“ מספיק כדי שניתן יהיה להיות איתו בקשר כדי לקבל ממנו שיעורי בית. אני נסבל כל עוד יש תמורה לקשר איתי, כנראה.

ומה קרה לאותה חברה?

ובכן, עברנו לגור יחד ממש לפני כמה שבועות.

ובעודי מזמין אנשים למסיבת חנוכת הבית שלנו התחלתי להבין את זה. התחלתי להבין כמה המשקל שאני נותן לחברויות הוא כמעט אף־פעם לא סימטרי.

תוך כדי שאני מזמין למסיבת חנוכת הבית שלי אנשים שלא הזמינו (ושלא היו מזמינים) אותי למסיבת חנוכת הבית שלהם, נזכרתי בצבי. צבי היה חבר שלי ביסודי שלא החשיב אותי כחבר שלו. הייתי מבלה איתו כל הפסקה. רק אני והוא. אבל בסופו של דבר, כשבכיתה ה׳ ערבבו את הכיתות, וכל ילד בחר 3 ילדים שיהיו איתו בכיתה החדשה, השם שלי לא היה ברשימה שלו. ונאלצתי לכתוב שם של ילד אחר כדי שלפחות לא היה בכיתה החדשה לגמרי לבד. [הערת שוליים: מי עושה דבר כזה לילדים בכיתה ה׳?]

ובכיתה ז׳, חגגתי בר־מצווה בקיץ. וכל אותה שנה לא יצא לי ללכת להרבה מסיבות בר־מצווה של ילדים אחרים. ואם הייתי מזמין רק בחזרה את מי שהזמין אותי, הייתי נותר עם שולחן חברים של 5 אנשים במסיבה שלי. אז הזמנתי גם אנשים שלא הזמינו אותי, כי הרגשתי שהם חברים שלי. בשבילי הם היו חברים. כי הם היו אנשים שבילתי איתם בהפסקות, שהייתי מריץ איתם צחוקים, שהיינו יושבים יחד בחדר־האוכל. אלו היו החברים שלי. אבל כששלחתי הזמנות לבר־מצווה, היו כאלה ששיקרו ואמרו שהם יהיו בחו״ל על התאריך של המסיבה. והם לא היו. פשוט לא הייתי מספיק חשוב להם כדי שהם יהיו מוכנים להגיע לחגוג איתי. מבחינתם היה להם עדיף לשקר.

והנה אני, בן 26.

וזוכר את כל הדברים האלה. זוכר וכואב אותם. שמות מן העבר מתגלגלים לי על הלשון בעודי כותב.

ואני לא מבין למה.

לא מבין, בחיי.

לא מבין למה אני צועד קדימה ולא אוסף איתי אנשים חדשים לאורך החדש.

למה?

פאקינג למה?

למה גבר בן 26 עדיין צריך להיות מודאג מזה שאנשים צבועים כלפיו? לפקפק בחברויות שיש לו?

למה?