היום הוא אחד מהימים האלה שאני מרגישה.

מרגישה זה משו מיוחד אצלי, כל רגש מתעמק ומתחזק.

אני לא יודעת אם זה סתם חלק מההגזמה שלי בכל דבר או שאני באמת מרגישה יותר מדי.

אני מרגישה. אני מרגישה את הרגשות האלה עמוק בתוך הלב, אבל אני לא יודעת מה אני מרגישה.

אני שמחה ועצובה, אני מפחדת ומצד שני חזקה - וכל הרגשות האלה נמצאים בתוך הלב שלי ומתערבבים בינהם.

כשמישהו אחר עצוב אני יכולה לספר לו על היופי שבחיים, על זה שמחר הוא יום חדש ולא צריך להתייחס כל כך לכל דבר קטן ולא משמעותי, כי אחרי הכל חיים רק פעם אחת.

אבל כש-לי כואב המשפטים האלה לא עובדים עליי. הם לא נכונים, הכל המצאה של אנשים שפחדו להרגיש ולהיות (קצת) אמיתיים עם עצמם, ואני לא כזאת, כשאני מרגישה, אני מרגישה עד הסוף.

אני יכולה לשכב במיטה שעות ולחשוב כמה רע לי, אני יכולה לגמור 10 חבילות טישו מכל הדמעות, ואני יכולה לצאת החוצה ולשבת על ספסל בגינה וליהנות מהשמש. אבל שומדבר לא עוזר, שומדבר לא תקף עכשיו.

אף אחד לא פגע בי ואף אחד לא אמר לי שומדבר שהוא לא היה אמור להגיד, המצב איתו מצוין (אני מטורפת עליו) ובעבודה גם הכל נהדר.. ועדיין אני לא מרגישה שהכל הוא כמו שצריך.

אולי אני מגזימה ומעצימה כל דבר שקורה לי פי מיליון (זאת תכונה שמתבטאת אצלי הרבה), אני לא יודעת - יכול להיות, אבל אני מרגישה.

בדרך כלל כשכואב לי אני רוצה להיות לבד, לקחת קצת שקט לעצמי לחשוב על כל מה שהיה... ועכשיו, עכשיו אני רוצה את כולם פה - אני רוצה מ-ל-א חברים ואותו, כולם פה איתי, אפילו אם נשב אצלי ונדבר, מתאים לי.

אני רוצה להיות ליד כולם כי כשאני איתם אני מרגישה חזקה, אני מרגישה שאלה האנשים שאני אוהבת, הם האנשים שבשבילם אני אעשה הכל, כי אני יודעת שכשאני אצטרך אותם הם יהיו שם בשבילי.

כשהתחלתי לכתוב הרגשתי עצובה, לא ידעתי מה עובר עליי - אבל עכשיו, כשנזכרתי בכל מה שיש לי (ב"ה), המתוק שלי וכל החברים, אני מחייכת כי זה באמת מה שחשוב לי בחיים, האנשים שאיתי.