בלונד

היום קמתי בבוקר והייתי בחופשה, אז הלכתי לפסטיבל אייקון.
הלכתי קצת מוקדם מדי, חניתי בחניון רחוב הארבעה, ואכלתי משהו באיזו מסעדה סמוכה. (היו די הרבה אנשים בפסטיבל, גם הרבה אנשים לבדם, כמוני. מכיוון שבייבי עובד בחג ואני לא, הייתי לבדי. ניסיתי לא להרגיש בבדידות) אחרי זה שתיתי קפה והנה הגיעה שעת הסרט שהחלטתי לצפות בו: "טוקיו!"
מדובר בסרט הנחלק לשלושה חלקים, ומצייר את האווירה והחיים בטוקיו העכשווית. החלק הראשון הוא היפה ביותר, מאת מישל גונדרי.

(אזהרת ספוילר)
בחור ובחורה צעירים וחולמניים מתנחלים אצל חברה בסלון. הבחור במאי סרטים אלטרנטיביים שזה עתה יצר איזה סרט הזוי וחתרני. הבחורה מנסה למצוא לשניהם עבודה בחנות מתנות, אבל היא לא מתקבלת כי היא לא כשרונית באוריגמי. החבר מתקבל ועובד כאורז מתנות במשרה חלקית. הבחורה לא יודעת מה לעשות עם חייה, והבחור אומר לה שאין לה שאיפות בחיים... היא לוקחת את זה מאוד קשה. כשהעירייה גוררת את רכושם האחרון, המכונית, ואין להם כסף לשלם את הקנס לשחרור האוטו - הם נותרים בלי כלום. בלילה שומעת הבחורה את בעלת הדירה משוחחת עם החבר שלה בשקט, ואומרת שהיא לא מוצלחת וסתם בטלנית. הבחורה נפגעת מאוד.
למחרת היא קמה בבוקר (כאן זה מזכיר קצת את גרגור סמסא של קפקא) כשיש לה חור בחזה, איפה שאמור להיות הלב.
מחריד מחריד מחריד
היא משוטטת ברחובות, אבודה, ולאט לאט הופך גופה לרהיט.
את הרהיט אוסף בחור צעיר שמשתמש בו כדי לשבת עליו ולנגן, לכתוב, ליצור.
הבחורה מצאה את ייעודה - לשמש כרהיט לפחות, עבור מישהו אחר, והיא משלימה עם גורלה. החבר שלה לשעבר, הבמאי הכושל, מוצא את חייו בבימוי ועם החברה בעלת הדירה. בשביל הבחור הנוכחי שמשתמש בה היא אך ורק רהיט.

כל כך עצוב ונוגע ללב - שיא הבדידות, שיא המיותרות.

החלק השני כ"כ נורא שאני אפילו לא יכולה לחזור עליו כאן. מייעצת לצופה לצאת מבית הקולנוע אם יש לו לב חלש, ומתחרטת שלא יצאתי בעצמי. בקצרה, מדובר במפלצת שיוצאת ממעמקי הביוב של טוקיו ומציפה את כל החרא, תרתי משמע, לפני השטח. הבמאי (צרפתי גם הוא) הכניס כאן מוטיבים של דמות השטן וולנד של בולגקוב, באופן מובהק. המסר הכללי: טוקיו היא גיהינום...

החלק השלישי מספר על התופעה האיומה (והאמיתית לחלוטין, לצערי) של אנשים ביפן שמסתגרים בביתם שנים ולא יוצאים לעולם. בעיקר צעירים. הם מזמינים אוכל וספרים מבחוץ באמצעות שליחויות ופשוט מכלים את חייהם בתוך דירה קטנה, לבד. גיבור הסיפור הוא איש כזה, שמאס בחיים ובחברה היפנית והוא מסתגר בבית. במהלך רעידת אדמה שליחת הפיצה מתעלפת בביתו וכך הוא מכיר אותה ולומד שהיא מין חצי רובוט מוזר. שליח אחר מגלה לו שהיא גם כן התפטרה ומסתגרת בבית, כמוהו. הבחור מחליט לצאת מהבית אחרי 11 שנה, ולחפש אותה. אך כשהוא יוצא לרחובות הוא מגלה שכל אנשי טוקיו הסתגרו בבתיהם, אין איש בחוץ! לבסוף הוא מוצא את הבחורה ואומר לה שהתאהב בה, אך היא רק רוצה להסתגר בבית לבדה. לא ברור אם הם יהיו ביחד או לא, אבל בכל מקרה החיים שלהם - ושל כל בני העיר - הרוסים.

יצאתי מהסרט בתחושה קשה מעורבת בצער רב על אחותי, שחיה יותר משנה בעיר הנוראית הזאת. טוב שהיא עזבה את יפן. עכשיו הבנתי למה כל כך קשה שם, למה החברה היפנית יכולה לשגע בנאדם ולגרום לו לצאת מדעתו. בכל הסרטים רואים כמה קשה שם לצעירים, כמה חרא הם אוכלים יום יום, ואיך הם חיים בדירות קטנטנות כמו קפסולות. כמו ג'וקים בקופסת גפרורים.

מצד שני יצאתי בתחושה חזקה (מאוד!!) שאני אוהבת את החיים!! תחושת הודיה שאני כאן! שלא כמו היפנים האומללים שעוברים גיהינום בכרך הסואן שלהם, מדחיקים רגשות וכואבים - אני אוהבת את האנשים. אני אוהבת את החיים. אני אוהבת את העבודה שלי. את השכונה שלי. אני אוהבת במיוחד את בייבי. אני אוהבת את הגוף שלי.

ואני רוצה ומבקשת ומתחננת שיהיה לנו ילד קטן וחמוד, בייבי משלנו שיביא אור לחיינו. כשהוא יגיע, אהיה אסירת תודה לאל לעולמים. אמן.