מקומות לא צפויים
לפעמים במובן הטוב (כן!) ולפעמים במובן הנוראי, לצערי.
כל היום עסקתי בסידורים והכנות למשהו שאני מפחדת ממנו ולא רוצה לעשות אותו.
איך זה יכול להיות אמיתי?
איך ייתכן בכלל שכל זה עובר עליי?
ויותר חשוב, למה? למה? למה?
האם זה פיור באד לאק
האם זה עונש מאלו:הים
האם זה גמול על משהו רע שעשיתי
אני כל כך לא מושלמת ועושה טעויות רבות
האם זה בגלל שבשנה האחרונה הייתי מאושרת והגלגל מסתובב ומתהפך לו
האם זה סתם גורל עיוור, כמו ששופנהאואר טען, שהעולם הוא אכזרי באדישותו.
אנשים אחרים אומרים לי ממה את בכלל עושה עניין
הרי כל יום אחרים עוברים את מה שאת עוברת. אחר כך שוכחים.
מה הם יודעים לעזאזל. הרי אני לא מתחילה מנקודה חזקה כמותם...
עד שהתגברתי (לא ממש אבל חלקית) על ילדות רעה ועצובה
עד שהגעתי איכשהו למצב מתפקד במשפחה במאמצי על
עד שיצאתי מהדיכאון, משהו שלקח לי בסביבות שנתיים ויותר
עד שמצאתי את שאהבה נפשי, שזה לא מובן מאליו
עד שבנינו לנו את הנישה שלנו שאנחנו אוהבים
עד שהצלחנו לגשר על הפערים וללמוד אחד את השני
ועכשיו פתאום "זה"
"זה" - הדבר שממנו רציתי לברוח בפוסט הקודם.
ואיך מתמודדים עם "זה"
אני מנסה לסדר לעצמי את הדברים בראש
באמצעות קביעת סדר פעולות ורשימות מסודרות של מטלות
ובאמצעות קריאת מחקרים והבנה מה "צריך" לעשות
אבל לחמוס יש דרך התמודדות מאוד שונה משלי.
קשה לי להבין אותו.
נראה שהוא לא חש כל קינאה (אף פעם) כלפי אלה שמצליח להם בקלות
אולי חינכו אותו לא לחוש קינאה בשום אופן
ואת הקינאה שלי (ובעיניי זה נורמלי וטבעי) והקושי בעקבותיה הוא שונא ולא מבין.
אני לא יודעת אם הוא מבין את הכאב או הפחד שלי, כי זה לא סימטרי.
כל אחד סובל אחרת.
בינתיים אנשים עוקפים למרות שזו לא תחרות
ואני יושבת בצד הדרך
רצות בראש מחשבות אולי בכלל לוותר ולא לרוץ במירוץ
אולי לרוץ אבל לאט? (אבל הזמן אוזל)
אולי לשבת בצד ולחשוב
והכי גרוע ומפחיד, לוותר מראש על הכול ולא להתמודד בכלל.
ואז אנשים אחרים יסבלו (אם כי מאוד מעטים.)
לא יודעת מה כדאי
ואם אני "אשמה" בחלק מזה
אם כי ברור שאין פה אשמים
ואם יש מה לעשות
כי כשאני מציעה דרכי פעולה הוא עלול להתפרץ עלי בזעם
אם היה איזה חוזה שיגיד לי מראש
האם לפנינו דרך ייסורים איומה
או פתרון חלק ומהיר יחסית?
וחשוב מכל אולי, האם נשרוד ביחד?
אז אני הצעתי פתרון מסוים ורבנו והוא אמר לי מטומטמת וזונה.
אם לפחות היינו הולכים לטיפול ביחד ומנסים למצוא פתרון רגשי ביחד.
הדפוק בי הוא שגם אם זה היה מסתדר, הייתי כבר מוצאת לי חרדות חדשות לחרוד מהן. עניין של אופי דפוק, מה לעשות. למשל עכשיו נדמה לי שיש לי חור בשן (לא בטוח בכלל שאכן זה כך), והופס - דאגה חדשה.
מחר אני אמורה לקום וללכת ליועצת מיוחדת לדון במצב, ואני מעדיפה הכול רק לא זה. שונאת את המקום שהיא יושבת בו, שונאת את הבניין הזה, שונאת לחפש שם חניה, שונאת את השלט על דלת הכניסה, שונאת את כל מה שקשור לזה ושונאת את עצמי על זה שאני שונאת את כל זה.
____________________________________________
עדכון:
קמתי בבוקר אחרי לילה טרוף שינה. כן ישנה, לא ישנה. דבר פשוט כמו ללכת ליועצת ההיא - הסתבר כמעל לכוחותי. יחד עם זאת קמתי קצת מאוששת, יודעת שאין ברירה אלא להתמודד ועם קצת כוחות מחודשים. אבל לא כוחות מספיקים או חשק ללכת ליועצת. אולי אני בכלל לא מתחברת אליה ואולי אין לי כוח להתחיל "טיפול" חדש, מעדיפה להמשיך את הישן ולא להשקיע מאמצים בהיכרות עם מישהי חדשה.
אז נסעתי לעבודה והודעתי לה שאני לא מגיעה היום, אבל כן השארתי אופציה להגיע שבוע הבא. זה לא משנה לה כי היא עובדת ציבור אז לא דפקתי אפאחד ולא הפסדתי כסף. (אתם שמים לב איך אני מנסה להצדיק את זה שלא הלכתי?)
ועכשיו - עידוד עצמי!
אמנם אני "מקנאה" (קנאה טובה ולא צרות עין! כמו שהסברתי בתגובה למטה) בזוג ההוא שהולך לו איפה שלי לא. אבל מצד שני יש לי דברים נפלאים ומיוחדים בחיים, שאין לאחרים:
בן זוג באמת באמת מדהים, חזק, חכם, מבריק, רגיש. אין בעולם עוד אחד כזה. כל כך אוהבת אותו, עד השמיים ובחזרה.
יודעת שאתמול הוא אמר מה שאמר לי רק כי הוא עובר תקופה מאוד מאוד קשה! הוא לא התכוון, לא כועסת עליו.
ויש לי עבודה שאני אוהבת, אם כי קשה לי מאוד להתרכז בה לאחרונה.
ובעבודה יש בנות חמודות שאני מסמפטת (בין השאר).
ואני מאוד שמחה שהיום החמוס לקח יום חופש. אחרי הכול, אתמול היה יום קשה מאוד לשנינו וגם הבוקר היה לא קל.
הוא אמר ש"חטא" ביום חופש, אבל האמת היא שזה יעשה לו רק טוב, להרהר מעט, להבין מה קורה, לעבד את כל מה שעובר עלינו.
אני מאמינה שאלוהים ייתן לנו את הדבר שאנחנו מבקשים כל כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
