פיק מזדמן שמצאתי במחשב. תהנו. תגובות בונות וסתם תגובות מתקבלות בברכה.
פרק ראשון.
הראשון לדצמבר נחשב לשיא עונת המבחנים, ובכל זאת, את אחר הצהריים של הראשון לדצמבר אני ביליתי ליד האגם עם סיסיליה בואר. למען האמת קבענו להפגש שם ללמוד למבחן, אבל בסופו של דבר לא ממש יצא לנו לעשות את זה. אפילו לא יצא לנו לעשות את מה שאנחנו עשינו בדרך כלל, בצהריים ההם רק דיברנו.
אני דיברתי, היא בעיקר צעקה. “מי אתה בכלל חושב שאתה?!”, היא הגיעה לטונים שיכולים לשבור זכוכיות.
“סיסי, אני מצטער, אני פשוט לא בנוי לזה כרגע, יש לי את הלימודים ו-”
“אתה חזיר" היא הכריזה בחגיגיות והסתלקה משם במהירות, בועטת בשלג הרטוב ברגליה. הגרביים שלה בטח נספגו מים, אבל היא המשיכה להתרחק בעקשנות עד שנעלמה מאחורי סבך השיחים.
האגם הקפוא מולי בהה בי בזמן שאני בהיתי בו. בחודש האחרון הוא שינה את הצורה שלו לגמרי, ממאגר מים צלולים הוא התכסה בשכבה דקה של קרח. דקה, אבל מאיימת. השמש הבהירה של תחילת החורף גרמה לקרח לזרוח, מזכירה לי למה מלחתחילה אהבתי את המקום הזה- פעם, לפני שהוא הפך לאטרקציה הקיצית המועדפת על תלמידי הגוורטס, הוא היה שליו. היום הוא שקט ככה רק בחורף... למרבה המזל, החורף חוזר כל שנה.
**
כשחזרתי לחדר המועדון התישבתי מול האח. בתקופות הקרות של השנה קירות האבן של המרתף החזיקו את הקור בתוכם, וגם בחדר המועדון כמעט כולם ישבו עם סוודרים עבים ומעליהם גלימות חורף. הרבה מהבנות התכסו בשמיכות, ובני הזוג שלהם היו מספיק ברי מזל כדי להיות מוזמנים להתכסות איתן. זה החיסרון במצב שלי- בחורף אני נאלץ לחמם את עצמי, וזו בדיוק הסיבה שכל שניה שביליתי במועדון, מחוץ לחדר שלי, ביליתי במרחק של פחות ממטר מהאח הבוערת.
אני הייתי במצב של חצי שינה כמעט כשיד הונחה על כתפי. קפצתי במקומי, מסתובב אחורה. אני מודה שניבהלתי מעט, למרות שלליאו יש נטיה להפתיע באופן קבוע. הוא עמד שם, בגלימת קיץ דקה, כאילו השכבה הלבנה בחוץ בכלל לא קיימת. בכל הזמן שהכרתי את ליאו, שמונה או תשע שנים, מעולם לא היה לו קר.
הוא הביט בי בעיניים גדולות. היו לו עיניים שחורות במיוחד, וזה תמיד צמרר אותי מעט. “אני ורוז יוצאים מחר לארוחת ערב בהוגסמיד, אם אתה וסיסי רוצים לבוא איתנו" הוא הכריז. לליאו היה הרגל לא להגיד שלום, ואף על פי שזה היה מציק, זה חסך לו בערך דקה מכל שיחה.
“אני וסיסי נפרדנו" עניתי לו באיזה אדישות. זה היה טקס דיי קבוע, וזאת שיחה שחזרה על עצמה בערך חמש פעמים בחודש שעבר, וזה התחיל קצת להמאס עלי. לפחות טוב לדעת שהוא ורוז חזרו, הפעם הם נפרדו לחצי שבוע כמעט, וליאו כבר עמד להתפוצץ.
הוא לעומתי לא הגיב בכזאת קלות, דווקא ניראה שמשהו לא מוצא חן בעיניו. “יש בחורה בכל הוגוורטס שעוד לא ניצלת וזרקת?” הוא שאל, מנסה להשמע יותר ציני ופחות תוקפני, בלי הרבה הצלחה.
רציתי לענות לו שרוז דווקא ניצלה וזרקה אותי בזמנו, אבל איזכורים לעבר שלי ושלה באמת לא מוצאים חן בעיניו. במקום זה עניתי ש"יש עוד כמה כאלה ברייבנקלו וגריפינדור"
“אני לא מבין אותך" הוא התאפק לא לצקצק בלשונו, “אתה פשוט כל כך מגעיל שכולן נבהלות ובורחות?”
גיחחתי. אני לא נותן להן מספיק זמן להיבהל, אני בורח הרבה לפני. “אני לא מחפש בת זוג, ליאו" עניתי לו, “אני לא צריך חברה או משהו"
“אני חושב שאתה פשוט לא מסוגל להחזיק בחורה" הוא ענה לי. בנקודות כאלה אני אף לא בטוח אם מדובר בצד הרציני של ליאו או בצד המפגר שאני אוהב ומעריך.
“בטח שאני מסוגל", עניתי לו בכל מקרה בחיוך. הערכתי את הדאגה, אבל בחורה תלותית היא הדבר האחרון שאני צריך, באמת יש לי את הלימודים וזה.
“בוא איתי מחר", הוא אמר פתאום, אחרי מחשבה קצרה. “בוא ותוכיח שאתה באמת מסוגל, תן לי לסדר לך בחורה טובה באמת ולא עוד אחת מהסתומות שאתה מתעקש עליהן"
עכשיו כבר היה ברור לחלוטין שמדובר בצד הרציני שלו. אני לא אוהב את הצד הרציני שלו.
“למה לי לעשות משהו כל כך חסר טעם?” עיקמתי את האף. אני וליאו חברים כבר שנים, אני יודעתי לאן זה מוביל, אבל חיכיתי לשמוע את זה ממנו.
“תוכיח שאתה יכול להוציא אותה לשלושה דייטים, בלי להבריח אותה, ואני אעזוב אותך בשקט לתמיד בנוגע לעניין הזה"
“הא" ביטלתי את ההצעה שלו בהינף יד, “ההצקות שלך לא עד כדי כך מציקות לי"
הוא ידע למה הכוונה, הוא בטח גם ידע שבסופו של דבר זה יגע לזה. הוא גילגל את עינים. “המפסיד משלם חמישים אוניות" אמר.
הרגשתי איך החיוך שלי גדל. קל לתמרן את ליאו, הוא כמו בובה על חוטים, כל הסיפור הזה הוא כסף קל, ואולי אני אפילו אהנה בדרך.
“עשינו עסק" לחצתי את ידו, “תכין את הארנק שלך, חבר"
**
בשיעור שיקויים למחרת בבוקר אני וליאו התכתבנו. ליאו כמובן ישב ליד רוז, בקצה השני של הכיתה, מאחר והם השלימו. המקום לידי בדרך היה ריק בכל מקרה, פשוט כי אני לא מעריץ גדול של אנשים, ובכל פעם שהוא ורוז רבו ליאו היה מכריז על המקום ההוא בעלות.
הפתק הראשון שלו פגע לי בראש בדיוק שניה אחרי שפרופסור רוקוול הסתובבה חזרה ללוח, מתגלגל על השולחן מולי.
כשפתחתי אותו, מיישר אותו על ידי, יכולתי להרגיש את המבט של ליאו תקוע בעורף שלי. קראתי את מה שנכתב על הדף ברפרוף. הוא כתב שיוצאים בשבע ושאני אלבש משהו יפה.
'כבר יש לך בחורה?' שירבטתי על הדף בהיסח דעת וזרקתי חזרה אליו, מכוון ישר לכיוון הראש שלו.
“מר פוטר!” כמעט ונפלטה לי אנחת רווחה כשהבנתי שרוקוול אומנם כן תוקפת מישהו, אבל לא אותי. “אולי תוכל להגיד לי מה השיקוי שיוצא לפי הוראות ההכנה שרשמתי על הלוח?”
סרקתי את המשטח הירוק בזריזות. אם נחשיב את זה שהוא כולל בתוכו שלוש שיני אדם, ושהחודש אנחנו מדברים על חיות קסומות, דיי קל להבין שמדובר בכישוף אל-זאב בגרסא הכי פשוטה שלו. אלבוס פוטר גימגם כמה צלילים לא מובנים בתור תשובה. הוא אף פעם לא היה השרביט הכי מבריק במגירה, והתשובות שלו תמיד שעשעו אותי. “חמש נקודות מגריפינדור!" הכריזה רוקוול בחגיגיות, “מישהו מעוניין להציל את הכבוד של הכיתה הזאת?”
כמה ידיים מהססות הורמו, רק יד אחת נמתחה ממש ממש גבוה. הבחורה הזאת תמיד יודעת את התשובות, פרקר. לרוב היא גם עולה לי העצבים בזמן שהיא מדקלמת אותן.
פתק מקומט נוסף נפל ישר מולי על השולחן. יישרתי אותי וקראתי- 'יש, אבל אני לא אגלה לך מי. אני מוכן לתת לך שני רמזים: זאת חברה של רוז, והיא נמצאת ממש בכיתה הזו'
הרמז הראשון לא ממש עזר לי, רוז היתה חברה של כל בחורה בבית הספר הזה, אבל הרמז השני הדליק לי נורה אדומה קטנה באחורי המוח. יש לי מדיניות נגד גריפינדוריות מאז איזו ג'ינג'ית מסויימת שאבא שלי גילה עליה, וליאו יודע את זה. ובכל זאת,דווקא מתוך חדר שלפחות חצי מהבנות בו הן אדומות-זהובות, ליאו בחר את הדייט שלי. האסימון נפל לי רק כמה דקות לאחר מכן- ליאו לא טיפש כמו שהוא ניראה. הוא מכיר אותי טוב בערך כמו שאני מכיר אותו. אני שיחקתי ישר לידיים שלו, והוא לא הולך לעשות לי את זה קל.
**
“אתה לחוץ?” ליאו שאל אותי כשהתכוננו לצאת בערב.
“לא" עניתי בקלילות, למרות שזה היה שקר מוחלט. אבל זה לא שהייתי לחוץ מהדייט, הייתי לחוץ מהבחורה. מוקדם יותר ישבתי וחשבתי על כל הבנות בכיתת השיקויים שלי, והגעתי למסקנה שעם שליש מהן כבר יצא לי לבלות קצת זמן איכות, ועם רוב הנותרות אני מסוגל להתמודד, ככה שלא באמת היתה לי סיבה לדאגה. ובכל זאת משהו אמר לי שכשמדובר בליאו, תמיד יש סיבה לדאגה.
בזמן שליאו החליף את החולצה השלישית אחי שכב על המיטה והביט בנו בשעמום. “מחר המשחק שלי", הוא זרק בחוסר התלהבות מוחלט כששאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא איתי מחר לקנות מתנת יום הולדת לאמא, “אולי מחרתיים".
למען האמת שאלתי רק בשביל להחליף נושא. סוקרפיו הוא האחרון שמישהו היה רוצה לצאת איתו החוצה בפומבי. הוא כל כך... סוקרפיו. “אולי" עניתי, למרות שהכוונה האמיתית שלי דיי השתקפה בטון הדיבור. ליאו גיחך. “יוצאים?” פניתי אליו.
החיוך המרוצה נמחק לו מהשפתיים והתחלף במבט חדור מטרה. “יוצאים!" הוא הכריז, ויצא מהחדר, מלא רוח קרב. החלקתי את היד בשיער, מבלגן אותו קצת אחרי לחשי היבוש שהטלתי עליו, והנהנתי לאחי לאות פרידה. “בהצלחה בקווידיץ' מחר" זרקתי, נפרד ממנו, לפחות לעשרים וארבע השעות הקרובות.
**
ליאו תמיד היה טיפוס חברתי. בדרך כלל הוא דיבר עם אנשים, חיפש דברים לעשות ולאן ללכת. גם בימים של חופשות ארוכות ליאו תמיד דאג ליזום מפגשים וטיולים. רוז גם הייתה בחורה כזאת, וביחד הם היו מכונה די קטלנית. רוב המריבות הגדולות שלהם התחילו בגלל זה, ומשום-מה אני הייתי חייב להיות מעורב בכל השטויות האלה בכל פעם מחדש.
בארוחת הערב הם היו שניהם דווקא במצב רוח טוב. רוזי אמרה שחברה שלה מאחרת, ואני הצעתי פשוט לוותר על כל הרעיון המפגר הזה. “אני באמת צריך את הכסף" ליאו משך בכתפו בתגובה.
ישבנו ב'שלושת המטאטאים', בפינת החדר. בחוץ היה גשום ובפנים היה חשוך מידי. כמה נרות על השולחן הוסיפו קצת אור, ופעמון הכניסה צלצל כל כמה דקות. ניהלנו שיחה די חסרת טעם על התועלת של כישופומטיקה בחיי היום יום של המכשף המבוגר, כשרוזי פתאום קפצה מהמקום ורצה לכיוון הדלת. כשהסתובבתי אחריה לראות מה העניין, יכולתי לראות רק את הגב שלה בזמן שהיא חיבקה מישהו.
“מי זה?” פניתי אל ליאו. הוא ניראה מחוייך באופן מחשיד וזה עורר בי שוב את אותו הלחץ שנבנה אצלי עוד בצהריים.
ליאו לקח את הזמן שלו עם התשובה. הוא שתק כמה רגעים ארוכים, אני מניח שהוא ניסה לראות את מי החברה שלו מחבקת, כי הוא הביט אליה ולא עלי. כשהוא השיב את מבטו אלי בסופו של דבר, חיוך מרוצה היה מרוח על כל הפנים המטומטמות שלו. “הדייט שלך פה" הוא ענה רגע לפני שרוז והחברה שלה חזרו לשולחן.
כשהסתובבתי לבדוק על מי מדובר, הפיתוי להרוג את ליאו קפץ לרמות שעוד לא הכרתי. ציפיתי ממנו לבחורה שאני לא אוכל לסבול, אבל לבחירה הזאת בהחלט לא הייתי מוכן.
הגנבתי מבט לכיוונו, והוא ניראה דיי מרוצה כשהוא שם לב להבעה שלי. נאלצתי להורות לעצמי להתאפס באופן מיידי. קמתי, בתיאום מדוייק כמעט עם ליאו, להגיד שלום לחברה הכי טובה של רוזי. עטיתי חיוך שקרי, משכנע כמה שיוכלתי.
“היי אנה", ליאו פתח את הפה ראשון. הוא חיבק אותה חיבוק קצר כזה, חברי. כמובן שהוא יבחר דווקא בבחורה שאין לה שום סיכוי בעולם לקבל אישור.
“היי" היא ענתה, כאילו היא רואה אותו כל יום... כשחושבים על זה, היא בטח פוגשת אותו לפחות בחצי מהפעמים שהיא פוגשת את רוז, ולפי המקורות שלי, היא פוגשת את רוז המון.
“את בטח מכירה את ריין, יש לכם כמה שיעורים ביחד" ליאו המשיך לדבר. מעבר למוסיקה השקטה ולרחש הדיבורים מסביב, הקול שלו עדיין נשמע אווילי במיוחד.
הבחורה בצעיף האדום ניראת נינוחה כמעט כמוני. היא היתה הרבה פחות טובה בלהסתיר את זה. חוסר שביעות הרצון השתקף על הפנים שלה, ובכל זאת היא נשמעה רגועה באופן מפתיע כשענתה. “כן,” היא חייכה באילוץ, “מאלפוי, נכון?”
לחצתי את היד שהושטה לי. כשעניתי נשמעתי הרבה יותר מתלהב משהייתי באמת. “אנה פרקר, אני לא זוכר את הפעם האחרונה שראיתי אותך בלי גלימה", למרות שאם אני באמת אנסה להזכר... הפעם האחרונה היתה בנשף בסוף השנה שעברה, כשהיא לבשה שמלה והסתובבה עם פוטר. ליאו היה חייב לבחור בשבילי את אחת מהאקסיות של פוטר.
“טוב!” רוזי קטעה את לחיצת היד המביכה בנחישות, “עכשיו כשכולם מכירים את כולם, אנחנו יכולים לשבת?”
**
האוכל בשלושת המטאטאים תמיד היה ידוע בהיותו גרוע, אבל הפעם הוא היה מזעזע במיוחד. הוא ניראה מוזר, ויכולתי להשבע שמשהו זחל לי מהצלחת קצת אחרי שכבר התחלתי לאכול. מהר מאוד כולנו ויתרנו על האוכל ועברנו לבירצפת, שגם לא היתה איכותית במיוחד.
ברוב הזמן דיברנו, חוץ מרבע שעה שהעברתי בלצפות בליאו ורוז רבים, לא מדברים ואז משלימים. הם עושים את זה כל כך הרבה שהם כבר מתורגלים בכל התהליך. שאר הזמן עבר בשיחות סתמיות לגמרי. אני מודה שבשבע שנים שהכרתי את פרקר, למדתי עליה פחות ממה שלמדתי בזמן הארוחה. מצד שני, זה גם אף פעם לא עניין אותי.
דבר אחד שבאמת הפתיע אותי היה לשמוע את הבנות מדברות על קווידיץ'. ליאו שיחק, ככה שהנחתי שלרוז יהיה איזה ידע בעניין, אבל מפרקר באמת לא ציפיתי למנות את התוצאות של העורבים ממונטרוז לאורך שבע הליגות האחרונות. ליאו הגניב אלי מבט מרוצה כמה פעמים, במיוחד בפעמים שרוז ופרקר התחילו לדבר על דברים ממש טיפשיים, ואני התאפקתי לא להגיב. התאפקתי, עד שלא יכולתי יותר- כשהן התחילו לדבר על 'הזאבים המצווחים', אחת הלהקות הכי גרועות ששמעתי בחיים שלי, כבר הייתי חייב להגיב.
“ומק'לורנס הזה, את ראית את העיניים שלו? הן חלומיות!" רוזי כמעט נמסה על השולחן, ליאו עיקם את האף והמשיך לשתוק.
“אני רק יודעת שהשירים שלהם ליוו אותי בתקופות הכי קשות בחיים שלי.” פרקר ענתה. המשפט הזה הרס לי ברגע את כל קמצוץ הרושם החיובי שנוצר אצלי לגביה. לרגע חשבתי שהבחורה הזאת, שתמיד מאוד עצבנה אותי מרחוק, דווקא מסוגלת להיות ממש בסדר מקרוב, אבל זה עצבן אותי, מהסיבות הנכונות.
“איזה תקופות קשות היו לך בחיים?” באמת שלא יכולתי לעצור בעד עצמי. על בחורות כמו פרקר יכולתי לראות באופן אוטומטי כמעט שאין להן מושג על מה הן מדברות ברוב הנושאים, במיוחד נושאים כמו 'תקופות קשות'.
כל המבטים בשולחן הופנו אלי. לא לקח לי הרבה זמן להבין שזאת לא שאלה שהייתי אמור לשאול. ידעתי את זה גם לפני כן, אבל העיניים של ליאו היו תקועות בי כל כך חזק, שפתאום זה נראה לי ברור במיוחד. היה שקט, שקט מעיק, כשפרקר פתאום פתחה את הפה שלה. “מה אתה יודע על תקופות קשות, מאלפוי?” היא לא נשמעה מרוצה במיוחד.
“אני לא זה שמתיימר להיות קדוש מעונה" הגבתי בזריזות. אם יש משהו שאני טוב בו בעולם הזה זה להגיב בזריזות. רגל, של ליאו או של רוז, בעטה בי בעדינות מתחת לשולחן. הנחתי שזאת רוז, כי לליאו יש נטייה להכאיב בכל הזדמנות.
התעלמתי מהבעיטה. לראשונה לאורך כל הארוחה המזעזעת הזאת, הדיון התחיל להתפתח לכיוון מעניין. “אני לא קדושה, מאלפוי!”, פרקר קמה, דוחפת את הכיסא אחורה. “אני פשוט אנושית. לכולם יש רגעים קשים!”
המשכתי לשבת, הרי אין שום סיבה לעורר מהומה. “אני בטוח שהחיים שלך מלאים רגעים טראגיים, פרקר. אני בטוח שאת מצולקת לכל החיים." השבתי לה, ברוגע, צריך לציין לטובתי. היא לא הגיבה, ורק שתקה למשך רגע אחד ארוך, ואז הסתובבה ויצאה משם. רוזי השמיעה מן המהום לא מרוצה לכיווני, וקמה אחריה. ליאו המשיך לנעוץ בי מבט ולשתוק. יכולתי לחשוב על מיליון דברים שיש לו להגיד. 'כל הכבוד' ו'כמה אופייני'. זה מה שהוא היה אומר בדרך כלל.
“מה?” שאלתי לבסוף.
“אתה מבין איזה סכום זה? חמישים אוניות? מה אבא שלך יגיד כשתבקש ממנו חמישים אוניות כי הפסדת בהתערבות?” הוא השיב לי בצרור שאלות.
עיקמתי את האף. היה משהו בדברים שלו. “אני יכול לתקן את זה" הכרזתי. אני יכול, באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
