הגעתי עם עצמי בחודש האחרון לנקודה כמעט הרסנית, נקודה שלא הייתי מגיעה אליה מלכתחילה אם במקום להכחיש ארבע שנים הייתי מתמודדת, לא בורחת. הייתי מצליחה להשתמש באנרגיות כדי להילחם במקום להניח אותן במקום מרוחק בראש

שלי ולהמשיך בהתעלמות מוחלטת.
לפני שלושה שבועות כמעט הגעתי לנקודת שבירה, נקודה שהפכה לפחד הכי גדול לעצמי. כי האמת היא שאני מפחדת פחד מוות

ממה שאהיה מסוגלת לעשות ברגע שאשבר באמת, ברגע שאחליט שאין מוצא, אין יותר לאן לפנות.
אמרתי לעצמי באותו רגע שאם לא אתחיל לנסות לתקן את המצב ייגמרו לי האנרגיות, גם הטיפה האחרונה. ייגמר לי הכוח להיות כאן

ולשרוד, לגרור את הזמן שנותר.
עם אותה הארה לקחתי לעצמי שבוע חופש, שבוע של שקט בבית הנוח והבטוח. חשבתי שזה מה שייתן לי את הכוח כדי להישאר

כאן בארבעה חודשים האחרונים האלו. אבל שחזרתי הבנתי שזה לא הכול, שהבעיות והמשבר לא ייפתרו בשבוע מסכן.
ובכול זאת, הצלחתי לגרור עוד חמישה ימים בצפון, חמישה ימים עמוסים בהתמוטטויות וקירבה גדולה מדיי לאותה נקודת שבירה.
ואז החלטתי ששם אני לא יכולה להישאר, שם אני לא יכולה לטפל בעצמי. משום מה דווקא שם, במקום שאמור להיות המקלט שלי

אני לא מצליחה למצוא את האנרגיות כדי להילחם, כדי לעמוד על הרגליים.
וזה נעשה דיי מהר. הודעתי להנהלה, לבוסית, לקומונה, להורים ועכשיו אני בבית. להתראות שנת שירות ושלום שיגרה חדשה.
כרגע אני צריכה את הבית, את המקום המוכר והבטוח. אני צריכה להרגיש את השקט והביטחון כדי שאצליח להילחם.

אט אט שוואיה שוואיה ויהיה טוב, זה נהפך למשפט החדש שלי. אולי מנטרה יומית כלשהי.
אני רק צריכה ללמד את עצמי לקחת נשימה עמוקה ולא ליפול כל-כך מהר מהאבן הכי קטנה שזורקים עליי.
השבוע גם אקבע פגישה אצל הפסיכיאטר כדי לקבל את המרשם לכדורים, במצב כזה החלטתי שלא לוקחים בחשבון את האידיאולוגיות

האישיות. אולי הכדורים יעזרו לי להתרחק מהנקודה שבירה המפחידה ההיא.
בקרוב גם התהליכים יאיצו ותוך כמה חודשים אני אמורה לקבל את הפטור הרשמי מהצבא. הצבא הוא לא הבעיה, אבל הוא רק יחמיר אותה.

את הצבא אני לא אשרוד, לא מתאימה לי מסגרת כל-כך קשה. המוח שלי פשוט משתתק רק מהמחשבה.
תגידו מה שתרצו, תשפטו ותזלזלו. המסגרת הזו לא מתאימה לכולם. ואני את הצבא לא שורדת.
אני ממשיכה לקוות שברגע שהדברים האלו ירדו לי מהכתפיים יהיה מספיק שקט כדי לטפל בעצמי.


הסוד הוא לשמור על אופטימיות. לדעתי שתמיד יש אופציות, תמיד יש דרך אחרת ותמיד יש מוצא.
אם לא היום אז מחר.
קל להגיד קשה לעשות, עושה מאמץ אחרון כדי לעמוד מחדש את הרגליים, לפני הנקודת שבירה שמתקרבת יותר מדיי.