מכה אפורה.

לכל מי שקבעתי איתו באייקון, סליחה מראש,

יש לי שעה פנויה ביום ומצלמה ביד, כנראה שלא תראו אותי הרבה :(

בעוד כחודש יחול הפסטיבל \ החג האהוב עליי.

מידע נוסף עליו ניתן לקבל בפוסט המומלץ שמצד שמאל של הבלוג שלי (זה לא שמישהו קורא פה, אני פשוט נהנית להזכיר את זה לעצמי).

וזהו.

רק רציתי להתלהב, שכאילו, יש לי כניסות חינם וזה מעולה (ובטח עד שאני אגיע כבר לא יהיו לי . אבל בינתיים יש )

ואני מאושרת

ויאאאי.

ולמה אני צריכה לנסוע עד חיפה בשביל להתגייס בתל אביב בשביל שפאקינג ב"מ יחסן אותי?!! 

לא רוצה לראות אותו :( בטח שלא בגיוס :( בטח שלא על מדים!!! :(

טוב, בסוף דיברתי עם צה"ל, ועוד שבוע אני מתחילה תהליכי התנדבות.

לא חשבתי שאני אגיד את זה, בהקשר הזה, באיזה שהוא הקשר,

אבל אני פוחדת.

אפילו

מתה מפחד.

זה כשהכל במקום, אבל שום דבר לא עובד.

יותר מדי זמן פנוי , כל כך הרבה זמן פנוי ששקלתי להתקשר לצה"ל לשאול אם הם צריכים עובדים.

כל כך הרבה זמן פנוי ששקלתי להתחיל ללמוד קורסים דרך האינטרנט, סתם בשביל הכיף.

אבל אני לא רוצה ללמוד.

אני רוצה לקרוא, ולתפור, ולסיים את הקוספלי (שאין מצב שיהיה גמור עד חמישי. אבל אולי משופר - אם למישהו יש טייטס כתום, שיביא לי, פליזוש)

בינתיים אני משלימה דיג'ימון, (כמעט מסיימת את העונה החמישית. ווהוווו) 

דוחה את המעבר לתל אביב בכמה שיותר (כי קיבינימאט. לגור עם אבא שלי זה בלעכס)

ובוכה כל לילה. 

חרדות זה כיף3> (לא.)

רע לי, ולא אמור להיות לי רע. אז אני מרגישה רע על זה שרע לי. נהדר. באמת.

נמאס לי מהכל.

^הרגשות שלי.

-

-דברים משעשעים מהשבוע -

"מלצרית: המנה הזאת פיקנטית יחסית, את בסדר עם חריף?
אני: זה תלוי, מ1 עד טבסקו, כמה זה חריף?"

"א"ד: אז יש לי את הידידה הזאת שאני מחבב -

אני: מ1 ועד פרינדזון כמה סיכוי אתה חושב שיש לך?" 

"קח ת'פית ש'ך וצא לטייל הרקולסססס"