אני מסרקת את השיער ומתאפרת.
טיפת מייק אפ כדי להסתיר את הפגמים, כמו מסיכה לבנה לפרצוף ללא חיים.
טיפה אודם כדי לא להיראות כמו גוויה.
עוד טיפה, עוד צבע, עוד שכבה למסיכה.
מסקרה שחורה שמבליטה את הריסים ומסתירה את כתמי חוסר השינה השחורים.
ואז לכסות את הסימנים. את הנשיכות על הצוואר שלא רציתי שתראה.
הנשיכות בבטן.
הנשיכות הנעימות אך משאירות הסימן.
אני לובשת שמלה שמסתירה את המקומות שאני רוצה שתדמיין.
שמקטינה את החזה ומרחיבה את המותניים,
כדי שתופתע כשתסיר אותה. שוב, כל פעם מחדש.
שמלה אדומה, שתצרוך תשומת לב מבלי שתוכל להתנגד,
שתבליט את האגן ותהפנט את מבטך הסרקסטי, תהפוך אותו למשהו יפהייפה.
כמו שאתה.
הגעתי אליך והתיישבתי על המיטה, לא יותר משנייה אחר כך הנשיקה הראשונה.
אבל היי, קבענו לראות משהו בכלל. אז הפרק מתחיל,
ובכל קטע שחור של פרסומות הנשיקות מעלות את מספרן וחומרתן.
הפרק נגמר, ואנחנו מעמידים פנים כאילו הופתענו מהסדרה, אפילו טיפה,
מעמידים פנים שאנחנו לא מתים לעשות עכשיו משהו אחר לגמרי.
ואז אנחנו מפסיקים. והעמדת הפנים נשכחת כלא הייתה.
השמלה יורדת והחולצה שלך גם.
אני נמצאת מעליך בזמן שאתה מזיז אותי בקצב שלך.
אבל שנייה לפני שאתה מפשיט לגמרי נזרקת לאויר המילה הכבדה.
ואתה נשאר במקום מבולבל ומאט את הקצב. מחכה לשמוע שהכל בסדר מבחינתי,
שזה לא מהר מדי, או לאט מדי, או קר. או אולי קצת חם? אתה לא משוכנע.
ואיך אני שונאת את המילה הכבדה, זאת שעוצרת הכל בלי כוונה,
אתה לא מנסה לשכנע ולא עושה רגשי אשם, אתה מחייך ומחבק בחוזקה.
אוהב, אוהב באמת, כנראה זאת המילה.
אבל לא אוהב כמו "בואי נהיה יחד" אוהב כמו "אני שמח שיש לי מישהי עכשיו"
והאוהב הזה נוח לי, כי גם אני , שמחה שיש לי מישהו עכשיו.
הוא לא היה חייב להיות אתה, אבל זה אפילו משפר את זה.
אני מחבקת חזרה וחוזרת למה שהפסקנו ממקודם,
מחזיקה את הידיים שלך ושמה אותם איפה שהן צריכות להיות.
אתה מחייך ונאנח הידיים שלך עכשיו על הגב שלי. עוברות לאט ובעדינות.
צלצול של פלאפון נשמע לפתע ואתה עונה, זה הטרמפ שלנו למסיבה ששנינו מעדיפים לא להגיע אליה,
אבל כבר הבטחנו, אז אין באמת ברירה.
אנחנו מחזירים את הבגדים ומעמידים פנים שהסימנים שעלינו לא בולטים נורא.
במסיבה הכל רגיל, אנחנו רק ידידים, מחובקים מדי פעם,
אוחזים יד. אבל רק ידידים.
אבל הקהל סביבנו לא עיוור , והוא יודע מה קורה כאן.
הוא יודע מה מסתתר מאחורי המבטים המבויישים והעדינים שלנו,
הוא יודע שאנחנו אוהבים. לא כמו, בני זוג, אלא כמו שני אנשים שרק נפגשו,
וצריכים חיבוק.
למחרת אני כבר בבית, מסירה את האיפור, טיפה אחרי טיפה,
חושפת את הזהות האמיתית, את הפנים השבורות,
העיניים הסחוטות, השפתיים החיוורות.
למחרת, אני כבר אני. בלי השקרים והעמדות הפנים,
למחרת אני יודעת, שאני רק צריכה חיבוק. ולא את כל השאר.
למחרת אני בוכה, בוכה ומתייפחת,
בגלל איך שאני באמת נראית מול המראה.
למחרת אני שוכחת. שכשאתה לא כאן, הכל נראה מכוער נורא.
#מוזה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
