ההתמכרות מסביב היא פסיכית.

כולם צמודים למסך, עוקבים באדיקות אחרי כל פיצוץ או אזעקה,

מתחברים לאפליקציות ולחדשות כל היום.

אחותי מתנהגת כמו נרקומנית. כל היום אומרת שמות של מקומות לפי אזעקות.

הייתה אזעקה בגוש עציון. מודיעין. ירושלים. 

במן מנטרה מפחידה כזו.

יש אזעקה ב..? מי אני מכיר משם..? בוא נתקשר לבדוק שהם בסדר.... 

-אבל זה בשטח פתוח! אין נפגעים!

בכל זאת, רק לוודא.

תמיד ידעתי שאנחנו מכורים למלחמה אבל השבוע האחרון פשוט העיף את זה לרמות אחרות.

יש פיצוצים מסביבי כל היום ואני לא נותנת לעצמי להכנס לחרדות.

מה זה יעזור? למי זה יעזור?

לפעמים אני חושבת שכמו שאנחנו דואגים מזה ככה אנחנו מחכים לזה.

לפני המלחמה תמיד כשקצינים היו מדברים על כוננות ומצב חירום,

היה משהו.. מעין ניצוץ בעיניים.

אני לא מאשימה אותם. כל השירות מאמנים אותם לזה, אם הם לא יחוו את זה, זה כאילו לשווא.

מחנכים אותנו לחכות למלחמה. חייל שלא עבר מלחמה- הוא חייל שלא שירת שירות אמיתי.

מכניסים את זה כל כך עמוק לראש שגם באזרחות אחר כך... מחפשים את זה. באזעקות, בכוננות, במילואים..

אתמול לפני שירדנו מהרכבת מישהו חשב שהוא שמע אזעקה.

היה משהו באווירה ברכבת- של כאילו לחץ ובאותו הזמן המון התלהבות. אזעקה! איזה כיף. מרגש.

הנה! אני רואה מישהו רץ בתחנה. בטוח הייתה אזעקה!!

בחדשות מצלמים אנשים עם חיוכים מרוחים על הפנים. סוף סוף קורה פה משהו. סוף סוף מרגש. מלחמה. איזה כיף.

המצב הזה יותר מפחיד אותי מכל מלחמה שלא תבוא.