המלחמה באהבה.

הרבה זמן לא כתבתי פה.

הייתי בחו''ל חודש, נסעתי כל כך רחוק בתקווה שאני אוכל למצוא את עצמי.

"המלחמה באהבה" זאת לא סתם כותרת, הבנתי שזאת דרך חיים.

אחרי שסיפרתי לאבא שלי שאני נמשכת לבנות, הוא סיפר לאמא שלי בטלפון(היא הייתה אז בחו''ל)

כשהיא חזרה לארץ התחילו השיחות היומיומיות שנראות לי עכשיו כאלה שיגרתיות.

שיחות על כמה שזה לא נורמאלי, כמה שזה לא מתאים לי, כמה שאנשים כאלה הם אנשים זולים.

שיחות על כמה שזה יהרוס לי את החיים, וגם להם.

אבל בעיקר שיחות על זה שזה יהרוס את המפשחה.

הם בכו כל כך הרבה בלילות, וגם אני...

הייתי שומעת אותם כל לילה מדברים עלי במיטה שלהם...אחרי שהם היו מסיימים לדבר איתי..

אבא שלי לא הרגיש טוב.

אפילו הלך לבית חולים...חשבו שהוא עומד לקבל שבץ.(שדרך אגב בדרך עקיפה האשימו אותי בזה שגרמתי לו ליותר מידי מתח)

אבל השיא היה כשהם גילו על איגי.(ארגון נוער גאה)

זה היה היום הכי קשה בחיים שלי.

אני חושבת שעד עכשיו אני מטצערת על הדרך שבה הם גילו על זה.

ההורים שלי חשבו שאני מתאמנת בחדר חזרות עם איזה להקה שהם לא מכירים.

ויום אחד הם רצו לבוא לראות את החדר חזרות.

ידעתי שמתישהו זה יגיע, אבל אני לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך קרוב.

נתתי להם את הכתובת והחזקתי אצבעות.

המדריך שלי מאיגי הציע לדבר איתם ואולי לנסות לעזור. הסכמתי. לא הייתה לי ברירה.

ההורים שלי הגיעו ולא הבינו מה קורה.

ואז המדריך בא ואמר להם: "שלום אני א' ואני מדריך באיגי- ארגון הנוער הגאה"

אבא שלי אמר לו להתרחק ושהוא לא מוכן לדבר איתו.

הוא הלך וההורים שלי הכניסו אותי לאוטו.

הוא חזר שוב חדור מוטיבציה ואמר שהוא חייב לדבר איתם ושהוא לא מוכן ללכת.

אז אבא דחף אותו בכוח ואמר לו שהוא לא מוכן לדבר איתו.

בחיים שלי לא ראיתי את אבא מרביץ\מקלל.

זה מזעזע אותי עד עכשיו.

אני לא אפרט יותר אני רק אגיע שמאותו הרגע הם מחקו לי את כל המספרים של כל מי שמקושר לאיגי.

כולל כל האקסיות שלי.

והשביעו אותי לא לדבר עם אף אחד מהם.

בהתחלה זה לא הצליח להם.

אבל אחר כך איכשהו נכנסתי לזה והתחלתי לחשוב שאולי באמת הם צודקים, ושאם אני עדיין לא בטוחה בזה אז למה לצאת בהצהרות.

ולא דיברתי עם אף אחת.

זה מדהים אותי לחשוב על זה.

חזרתי לכל הפעילויות הקודמות שלי....

יצאתי יותר עם חברים..

אפילו כמעט היה לי חבר.

אבל בדיוק בשלב הזה הבנתי.שאני לא מסוגלת להיות עם גבר.

והבנתי שאני בורחת מעצמי.

זה היה בדיוק לפני הנסיעה הגדולה של המשפחה והחלטתי שאני אברר תוך כדי הנסיעה מה אני מרגישה.

כשאני רחוקה מכולם וכשאף אחד לא מכיר אותי.

נסענו לחודש להתקרב יותר במשפחה ולנסות להתחיל מחדש.

אבל כל הטיול לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליה.

על אותה ילדה שאף פעם לא כתבתי עליה כאן.

פשוט בגלל שהיא קוראת כאן...או קראה..

הראשונה ששברה לי את הלב כמו שאף אחד לא שבר לי.

והבנתי שאני מאוהבת בה.

עדיין.

וזה מדהים שאחרי טיול כל כך ארוך, ואחרי כל כך הרבה נסיונות לברוח מעצמי הבנתי שהפרוש "למלחמה באהבה" זה לא מה שהתכוונתי אליו בהתחלה.

"המלחמה באהבה" הייתה בהתחלה על התאהבות במשהי הלא נכונה.

"המלחמה באהבה" עכשיו, זה פשוט לברוח מעצמי.

אבל המשפחה שלי כבר אמרה לי פעם אחת, שאם הם ישמעו שאני שוב מדברת על החיים ההומו-לסביים, אני כבר לא חלק מהמשפחה.

והם היו מאוד משכנעים.

ואחרי כל האירועים האחרונים של מה שקרה בבר-נוער(ששמעתי על זה בחו''ל, ולא הפסקתי לבכות, וההורים שלי לא הבינו למה)

ואחרי כל המאמצים שלי לברוח מעצמי, נשארתי אותו הדבר.

אני אוהבת בנות!

בדיוק כמו שאני אוהבת את המשפחה שלי.