Maybe we'll be butterflies...

אני מרגישה כל כך לבד.

ולא בגלל שאין סביבי אנשים, חלילה, יש לי אנשים אבל מרגישה כאילו הצלחתי לעטוף את עצמי בפצפצים... כן כן אלה שתמיד באים עם דברים שבירים.

אני מפחדת להישבר, דווקא עכשיו על הסף של כל הדברים הרישמיים שקורים. למרות שהם לא צריכים ממש לשנות, אבל הם כן משנים, ואני לא חושבת שאני טורחת להסביר את עצמי כמו שצריך, ובסופו של דבר, אני נשארת לבד, עם עצמי, ועם הניסוחים המתחמקים שלי, המבטים הלא מחייבים, נוגעת לא נוגעת.

זה כואב לי. שזה נגמר איתה, פרידה. אני לא טובה בהן, לא היו לי הרבה כאלה שהיו כה סופיות ולא מרצוני, ובאמת שחשבתי על זה הרבה. אני חושבת שזו הראשונה שלא קשורה למוות. איך מתמודדים עם זה בכלל.

מי המציא אותן הפרידות המוזרות האלה: הנה אדם נחמד שינעים את זמנך בעולם- לא רגע, את לא יכולה יותר לראות אותו. למרות שהוא פה, בחיים, עושה הכל כרגיל, וגם את חיה את חייך, רק פחות אותו אדם.

לא רציונלי כלל.

דבילי אפילו.

אבל די להכחשה. זה קורה ואני צריכה להתמודד.

ואני צריכה להתחיל לדבר. להתעצבן כשאני עצבנית, להיות עצובה כשאני מרגישה עצב, ולא לחייך ולהגיד הכל בסדר, להגיד כשאני אוהבת משהו, ולהגיד כשמשהו מפריע לי.

אני אתחיל לדבר.

אחרת זה לא יגמר ואני אשאר כאן, איפה שהייתי כל כך הרבה זמן.

שום דבר לא קל. אבל מה שאני יודעת זה שאם המצב ימשך כמו שהוא עכשיו,זה לא יותר טוב.