קורסת.
תמיד כשהייתי קטנה אמרו לי "אם לא תאכלי לא תגדלי אף פעם.
" ילדה טובה משאירה צלחת ריקה".
הלוואי והייתי חזורת להיות קטנה.
הכל היה אז שונה.היה יפה יותר,שמח יותר.
לאן נעלמה הילדה עם השמחה?
לאן נעלמה הילדה עם הצחוק על הפנים?
לאן נעלמה הילדה עם החיוך על השפתיים?חיוך שלא נמחק.
היא נעלמה.והיא לעולם לא תשוב להיות מי שהייתה.
היא הלכה ונעלמה,הלכה ונמחקה.
היא הלכה וגדלה,הלכה וקטנה,היא הלכה בדרך שלה.
את צודעת במצעד המוות אמרו לה.
אבל היא בשלה,המשיכה ללכת,
ללכת למקום שטוב בו.
מקום שקט עם הרבה שלווה.
זה משהו שהיא צריכה.
היא עסוקה בככ הרבה מחשבות שלא נותנות לה מנוח.
מחשבות שמשאירות אותה לבד.
מתי תדאגי לעצמך?מתי תקחי את עצמך בידיים? זה מה שאומרים לה.
אבל היא בשלה.בדרכה לעולמה שלה.
מיום ליום היא הולכת וקורסת.
נופלת, נשברת ולא קמה חזרה.
התעלפויות הולכות ובאות, סחרחורות אין סוף,
הקאות.הקאות כמו שבחיים לא הקיאה,
כאבי בטן,בחילות,גועל עצמי,
פלאשבקים שכל הזמן מתרוצצים לה בראש,
זכרונות שאף פעם לא יעזבו אותה.
פשוט לקחת אקדח.
זה מה שהיא חושבת לעצמה.
כנראה שזו הדרך שלה לחיות חיים "טובים יותר".
*כולם ממש דואגים לה אבל היא לא מאמינה להם.
הפעם,יותר מתמיד היא מרגישה לבד.
בין כו וכו אין מי שיקשיב, שיתמוך,
את לבד.תמיד היית.
רק היא הייתה שם בשבילך.
והיא עדיין איתך.
עדיין אוהבת ומחבקת.
מעודדת אותך שתצליחי ואם כבר למות אז למות רזה.
קריסה נפשית ופיזית.
אוהבת3>
ושתדעו,אתן לא לבד.
בחיים לא אשאיר אתכן לבד.
תמיד כאן בשבילכן.
תמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
