אני רואה בעיניים את הכאב,

אני רואה ביידים את הכאב

אני רואה את זה שורף,

אני מרגישה את זה.

איך זה שמילים קשות כל-כך, עוברות לידי כאילו כלום.

טוב, לא ממש כלום, חצי שעה הייתי עם דמעות עומדות בעיניים, אבל היום, שלושה ימים אחרי- אני מרגישה כאילו זה עבר לגמרי לידי.

למרות המילים הקשות, שמחתי על העיתוי.

בדרך לסטודיו אפשר להגיד לי כמעט הכל, ואני אקבל ואקשיב כי אני יודעת שאני הולכת עם זה למקום שהכי טוב להיות בו עם זה.

כבר ראיתי בראשי איך כל זה הופך לסצנה חורפית עם צעיף ומעיל (על אף שלא היו לי) ודמעות יפות (זה תמיד של אחרים),

ואיך אהיה נסערת ומוחצנת (אני?) ובסוף שמחתי נורא להגיע, כאילו שכחתי מהכל, אבל זה לא נעלם.

ברגע שנכנסתי התחלתי לנשום.

רשמתי הכל בקווים חדים וכהים ומאוד החלטיים, אבל לא היו לי החלטות טובות, עד שנמאס לי.

אז לקחתי נייר ושני מכחולים גדולים (ומדהימים), שפופרת של צבע אדום והרבה טרפנטין. בדיוק מה שהייתי צריכה.

ואז התחלתי להבין למה הוא התכוון כשאמר שאני צריכה כן יציב מאוד, לכשאתחיל לצייר באלימות.

אמנם לא הפלתי את הכן, אבל הכל יחסי, והוצאתי אגרסיות.

הציור לא עניין אותי במיוחד בסופו של דבר, השארתי אותו שם.

זה הטיפול השבועי שלי.

טיפול קבוצתי, כמעט הכי אינטימי שאפשר.

יש רגעים שהוא הכי אינטימי.

זה המקום הכי אמיתי, מרגש ואמוציונלי שחוויתי.