משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

חרירי וילון תחרים לבן סוגרים על חלון, ואור בין ערביים חֶלְבִּי נוטף כבד פנימה. אמי פשוטה על ספת קטיפה. איבריה מרובים והיא אינה טורחת לצמצמם, כמו מתקינה עצמה לקראת בואו של צייר פלורנטיני בן המאה ה-18. אני יודעת ששום ג'אקומו אינו עושה דרכו אל הסיפור לעת עתה, לנשום בו ניחוח לילךים מעולפים ולקבור חוטמו בחלוקים שקופים למחצה. בכל זאת שמו נמצץ בפי באהבה, ג'אקומו ג'אקומו, כמו סוכריות קשות חמוצות.

יש משהו קמוט ורפוי בזמנים שכבר בזבזנו, האם הם נהיים אחרים בבת אחת. מכשיר טלויזיה זורח בפינה השמאלית של החדר כמו שמש נצחית. אמי מגלגלת לתוך פיה ענבים סגולים ובמהדורת החדשות מודיעים על שיחות ומגעים. עוד מעט תהדס אל המטבח. נעלי בית מרוטות ישחקו את כפות רגליה לאבקה אימהית לבנה.

יכולתי להכביר תיאורים עוד כהנה וכהנה, צללים ואפלוליוֹת, אך הסיפור בוטש בעקביו. יש רופא בקהל? למה לנו אימהות? שאימהות נוצרו על מנת לברוא. גם את אמי מטלטלת עווית של פריון, ובעצב נולדים, בזה אחר זה, חפצים מתוך גופה: סירי נחושת מבהיקים, צלחות מעוטרות ושעוני קוקיה.

גם אני דחוסה אצלה, לצד מפת שולחן בצבע בז', מאה אחוז כותנה. כבר זמן רב שאני מייחלת שתואיל ללדת אותי כבר, דהיינו, שתוליך אותי החוצה דרך אחד מפתחיה, שאוכל להחליק מתוכו כמו מתוך מרזב. "אבל כבר נולדת", היא טוענת לעומתי ומתחננת שאניח לה. ככל שקולה נחלש אני יודעת, קרוב היום בו אתחיל גם אני כמוה להפריש מתוך גופי מחבתות שרופות תחתית ומזלגות מעוקמים, והיא כבר מביטה בי בבוז אוהב ומרוקנת את ליבה אל תוך ליבי.

אחר כך, כמו שהופכים שעון חול, היא מסכימה שאלד אותה קצת, ואני מסכימה לה בחזרה שתלד אותי, וכל היום היא יולדת אותי ואני יולדת אותה לסירוגין, עד שאנחנו כבר לא זוכרות מי התחילה וזה גם לא כל כך משנה.