משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

גם הפעם היא שבה לבדה אל קיפאון חדריה המרובים, הזוהרים באורם הריק, השיקרי. שובל כפור נמשך מקצות אצבעותיה כשהתקינה להשמעה את הסוויטה העגמומית לצ'לו מס' 2 של באך. ישובה על אדן חלונה היא משתעשעת בהפרחת בועות סבון, פניה אל הלילה האינסופי. בועות הסבון מתרחקות  בריחוף שמנמן, אך הבל נשימתה שב ולוכד אותן אחת לאחת, הן קופאות ופוקעות בקול נקישה. אורלוגין הזכוכית ממשיך להצביע על הזמן בחריקת מחוגים שקדנית, מנדנד את דממת המוות אנה ואנה. היא לא טורחת להביט בו. לשם מה. גם לא בצעצועים המוטלים באחת הפינות. עכברושי שלג לבנים חולפים במסדרונות השוממים, מדי פעם היא מבחינה בצלליהם מכתימים את הקירות. היא שומעת אותם מצייצים בחשכת מרתפיה, הציוצים מתגברים כשהם מזדווגים, דור אחרי דור הם מעמידים וולדות רבים מדי, טורפים את החלשים מהם עד שהם נטרפים בעצמם. זהו המקום היחיד בעולם בו אפשר להריח בבירור את ריח השלג, היא חושבת מתוך היסח הדעת, ואין במחשבה זו בכדי לשפר את מצב רוחה ולו במעט. היא מצטערת שאין ברשותה ספרי שירה רבים יותר.

חוט שחר כסוף, יחידי, כבר מרעיד באופק. כלביה מתחככים זה בזה, בוטשים ברגליהם בשלג הקשה. לשונם כבר משתרבבת, אדומה, נביחותיהם קצרות. הם מוכנים. היא אוספת את שמלתה הארוכה וקמה. משב רוח חד מטלטל את נברשת הקריסטל הגדולה, נטיפיה מצטלבים, מצטלצלים כפעמוני בשורה דקים. יום חדש עומד להתחיל.

מה יש, אני חושבת לעצמי. מה יש. שפעם אחת, רק פעם אחת, שתנצח מלכת השלג. מה יש.

הפתיחה מתוך הסוויטה מס' 2 לצ'לו של באך