"סיפרו שעל הרציף הופיעו פנים חדשות: גברת ועמה כלבלב. דמיטרי דמיטריץ' גוּרוֹב, שהתגורר כבר שבועיים ביאלטה והתרגל למקום, החל גם הוא להתעניין בבאים. כשישב בבִיתָן של וֶרנֶה ראה אשה צעירה, לא גבוהה, בהירת-שיער ולראשה בֶרֶט; כלב שפיץ רץ בעקבותיה.
לאחר מכן היה פוגשה פעמים אחדות ביום, בגן-העיר ובגינה הציבורית. טיילה לבדה, עם הכלבלב, ואותו ברט לראשה. איש לא ידע מי היא וכינו אותה בפשטות: הגברת עם הכלבלב.
'אם היא כאן בלי בעל ובלי מכרים', אמר גורוב בלבו, 'לא יהיה זה מיותר להתוודע אליה'."
(פיסקת הפתיחה של "גברת עם כלבלב", לצ'כוב. תרגם לעברית עמנואל ביחובסקי)
יש שעות ארוכות ביממה אותן אני חווה רק מתוך הבית פנימה. שעות הבוקר למשל. כמי שעובדת מהבית, הבוקר מסתנן אליי טיפין טיפין, זהיר וחיישני, דרך התריסים המופשלים למחצה. אור מרוכז מדי אינו חביב עליי. אבל בבוקר יום אתמול לא הייתה לי כל ברירה, ותור שקבעתי לרופא השיניים אילץ אותי, ברל'ה בר'לה, לצאת החוצה דווקא בשעות הבוהקות.
היא עמדה בסמוך לתחנת האוטובוס שעל הכביש הראשי, והבחינה בי עוד לפני שהבחנתי בה. הייתי בתוך המכונית, והמתנתי בצומת היציאה מהיישוב עד שהנתיב צפונה יתפנה. היא נופפה בידיה בייאוש כל כך נמרץ, שעצרתי. מי לא יעצור לאישה קטנה חבושה בכובע קטיפה רב-נוכחות, שמנופפת נמרצות על שפת כביש? רק כשעלתה למכונית הבחנתי ברצועה שהתלפפה סביב ידה הלא-מנופפת, ובקצהַ של זו קשור פודל זעיר, צביר תלתלים לבן עכרורי. ועוד ראיתי, שההתקן שניצב לידה לא היה עגלת קניות, כפי שסברתי בטעות מרחוק, אלא הליכון רחב עשוי אלומיניום, שהתנוצץ בשמש כמו תמרור דרכים גדול של חמלה.
היא טיפסה בקושי למכונית. לא צעירה, לא בהירת שיער, ולראשה לא ברט. הצעתי לעזור לה עם הדברים, היא סרבה באנחה, והתארגנה במושב האמצעי. הכלבלב נח בחיקה צייתן.
רציתי לשאול אותה לאן היא נוסעת, אז שאלתי מה שמו של הכלב.
"קוראים לו...נו...שכחתי."
???
"שכחתי... תגידי, איך אומרים יַם באנגלית?"
"סי"
"אה, כן כן, זהו זה, קוראים לו סי"
אחר כך, כשכבר ידעתי עליה המון פרטים, היא ביקשה לרדת. נפרדנו בידידות. באותה תחנה עמדה עוד אישה, קיבוצניקית, בלי כלבלב ובלי הליכון, וגם היא לא כל כך צעירה, וגם היא עם כובע, כובע קש רחב. גם היא ביקשה הסעה.
המשפט הראשון שאמרה אחרי שהתיישבה היה - "הכובע הזה לא בשביל להתגנדר, זה נגד השמש"
המשפט השני שאמרה היה, "בדיוק הייתה לי עכשיו שיחה עם חברה שלי..." וסיפרה ארוכות על בעיות רפואיות מהן סובלת חברתה, בקול רציני ומודאג.
כשהיא ירדה, אף אחת אחרת לא עלתה במקומה, והמושב לצידי בלט בריקנותו.
מסתבר שהעולם בשעות הבוקר גדוש נשים חבושות בכובעים שנוסעות בטרמפים ממקום למקום. פתאום הרגשתי שאני מפסידה משהו. פתאום חשבתי, שזה לגמרי לא מופרך להעביר את הזמן ככה, בלהסיע נשים בודדות ממקום למקום, בלהטות להן אוזן קשבת.
מצרים של העלמה קליו דה מרוד/קורס יסוד של היסטוריה נטורלית - ג'וזף קורנל
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: