משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

את,

מה יש לך את. אימצת גינונים מרוחקים של בת אצולה, אבל עוד חסר בך הריקבון העמוק המושרש שלהם, השעמום החלול בעיניים. לא, זה לא יילך ככה. לא כל עוד את נשאית של המבט המבוהל, הנזרק תדיר אל מאחורי כתפך במאמץ תמידי לוודא, והישבנים הארציים שלך, משקולות מגושמים של בשר מושכים אותך מטה מטה - מה חשבת, מה חשבת לך עם שֵׁם כמו שרה, חשבת שיחזיק בך מלכויות, שרה,  וכלום, מה נהיה ממך, שרה, בסופו של דבר. כלום.

עכשיו,

עכשיו בעוד נשים אחרות ממתינות לטכנאי המקררים שיבוא, את יושבת ומחכה לאיש הטלסקופ, זה שיקרא לך מאדים שלי ויביט באהבה בחריצייך, זה שילחש באזנך, "יצורים זרים נחתו הלילה במדבר ניו ג'רזי", ובתוך כך יאסוף את שדייך בכפותיו הגדולות. אבל הוא לא בא, שרה, וּבְקִיטוֹ הסתער אספסוף זועם על בניין תחנת הרדיו והצית אותו. חמישה עשר איש ניספו. עכשיו את יושבת ומחכה לאיש הטלסקופ בידיעה שלא יבוא לעולם, בידיעה שלא יכוון אלייך פעמון או זרקור או אפילו אצבע מורה. עכשיו תצחקי שרה, עכשיו תצחקי.

בינתיים,

בינתיים את יכולה לבדוק את כל האיברים בגוף, איבר אחר איבר. תוכלי לשאול את עצמך בקפדנות יתירה מתי כל זה התחיל, מתי כל זה התחיל, שרה. הגיע הזמן להצמיד לכל איבר את הסיפור שלו. כל האיברים חשודים, נבדוק להם ת'אליבי  ואם צריך נעצור הכל עד תום ההליכים:

תלת אופן אדום. חצאית קפלים ירוקה קצרצרה וסוודר ורוד דק, אבל העין נמשכת אל התחתונים הלבנים, כתם בוהק שנרמז במפגש האסור של הירכיים. את בת ארבע. האם כבר התענגת על מושב האופניים, שרה? האם כבר אז תהית מה הוא קו העונג האפל הפולח כך את בשרך, שרה?

אולי אז, בגיל שתים עשרה, כשהמאגמה הנוזלית של הגוף ליהטטה תחת עורך, ליחכה אותך מבפנים, ביקשה להתפרץ במוסיקה וולקנית זעירה. לבסוף בצבצו החוצה שתי פסגות שדיים. אולי שם זה התחיל? בכאב ההולדה של איברים חדשים? כה נפוחים וקשים היו שדי הבוסר שלך, שרתי.

בוסתנים סודיים? תאנים שמנמנות קרירות מתנדנדות על קצות ענפים דקים? מעיינות מפכים מתוך אבני גיר לבנות?

ודאי שלא,

ודאי שלא במסיבת כיתה. ליל שבת אחד, גשום ועגמומי, במקלט החשוך של השיכון. מיץ פטל מהול ממתין בקנקני הפלסטיק ליד צלחות הבייגלה, ומייק ברנט נאנק על הפטיפון הישן. ויורם אחד, גדול ונחוש, פניו זרועים זיפים ופצעי בגרות, ואד דק של זיעה גברית חדשה נודף מחולצת הקיץ שלו, זו שלבש גם בבר מצווה, ויורם מזמין אותך לרקוד, מסחרר אותך הריח ובחולשתך הוא מצמיד אותך אליו, ואין בך כוח להתנגד, מי אמר שאת צריכה להתנגד שרה, ואת משערת זיקפה במקום שנלחץ אל שיפולי בטנך אבל לא הוגה את המילה גם לא בינך לבינך, ואם אינך הוגה אותה אינה קיימת, ורק הסקרנות המדעית העצומה בה גופך נלחץ אל הנקודה הדחוסה של גופו, מבעד למכנסיו. אולי תאכלי קצת בייגלה עכשיו, שרה.

מה אני אגיד לך שרה,

אנחנו לא יודעים מה אנשים אחרים מחביאים מתחת לבגדים. אנחנו מקווים שאיבריהם דומים לאיברים שלנו, אבל לא נוכל לסמוך על כך במאת האחוזים. וגם אם יראו לנו בתמונות, זה לא יעזור, כי לא נלמד דבר על ריחם וטעמם, ובאנציקלופדיות עוד לא נכתבה מילה אחת על תחושת הבשר הנמעך תחת אצבעות יוקדות, ובמילון כל מילה רשומה בנפרד. האם מישהו מעך בך מלכויות לאחרונה, שרה? הכל עסוקים בתאוות בשרים, או ידע, או ממון;  והרי בשם המדע הביאו את ונוס ההוטנטוטית מאפריקה לפאריס, בשם המדע עברו על פניה גבירות פריסאיות מעודנות, בשמשיות תחרה וממחטות מבושמות, בשם המדע שילמו פרוטות אחדות על מנת להעריץ מקרוב את עכוזה השחור, המופרז. בואו לצפות בוונוס ההוטנטוטית, כך קרא הכרוז, לא ראיתם דבר כזה מימיכם. 

מה עלה בסופה, ודאי שמעת. בגיל עשרים ושבע מתה האומללה, חסרת כל, למרות שהעניקו לה שם נוצרי ראוי. שרה בארטמן. וד"ר ז'ורז' קוביֶה, הומניסט נאמן למדע, ד"ר ז'ורז' קוביֶה מצא לנכון לשמר את עגבותיה בצנצנת זכוכית מלאה פורמלין, תארי לך. בגיל עשרים ושבע מתה שרה ונוס השחורה, מאה חמישים ושמונה שנים הוצגו עגבותיה לראווה בתוך צנצנת במוזיאון האדם בפאריס, מאה חמישים ושמונה שנים צף פותה התפוח מול עיניהם המשתאות של המבקרים, ששילמו עבור כרטיס כניסה כדי לצפות בפלא הזה ובפלאות אנושיות אחרות. רק בשנת אלף תשע מאות שבעים וארבע הוגלתה הצנצנת אל מרתפי המוזיאון, ועשרים ושמונה שנים נוספות חלפו עד שהובאה ונוס השבורה לקבורה במולדתה השחורה, אז מה תגידי.

ובכל זאת, בינינו לבין עצמנו אנחנו חוזרים ומשננים שצריך להיזהר משרלטנים. אנשים עם שש אצבעות בכל יד? נחזור ונימנה גם אנו את האצבעות יחד איתם. אבל כיוונו למקרים אחרים, קיצוניים יותר, כמו נשים עם עוגן בשרני קטן טמון במחשכי הואגינה. אוי ואבוי אם ימצא במי להינעץ. מוטב שלא נעסוק בכך כלל. מוטב שנניח כי כולנו דומים זה לזה. גם את, שרה.

[הפתולוג אמר לעוזר שלו שמעולם לא נזדמן לו לבדוק אדם חי. העוזר ציין שהאישה, הפציינטית, לא בדיוק חיה, שהרי חלק ניכר מאיבריה כבר הוכרזו כמתים.   בניגוד לתדמית השגורה היה הפתולוג נקי ומסודר בהופעתו  ולו ציפורן ורודה תקועה בכיס הקדמי של החלוק.  את הקיר מאחוריו קישט העתק של ציור מפורסם, בו נראו נשים פריסאיות אחדות מהלכות אנה ואנה בשלווה, בידן שמשיית תחרים או מטפחת מבושמת.]

לעולם לא תהיי כמותן, שרה.

 כל הזכויות שמורות למירי שחם [email protected]