משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

(פרוייקט בלוגרים מתגלגל - קיבלתי מאסתי שקיבלה מ.. וכו' עד היזם, אורי קציר מאפלטון)

-1-

הייתי בת שבע. גרנו בדירת שיכון, ברחוב ללא שם, בשכונה שנקראה 'דיור לעולה'. בלילה, זרמו פנסי המכוניות באוטוסטרדה הסמוכה בנהרות של אור, וניחוח פריחת ההדרים שעלה מהפרדסים התערבב בצחנת פליטות הלילה המיסתוריות מארובות המפעל הסמוך, וכו' וכד' וכיו"ב.

אם אתחיל לספר על השכנים שלנו בבניין ההוא אף אחד לא יאמין לי. בקומה הראשונה, למשל, התגורר אדון שקופ, שאהב לשתות לשוכרה. במרפסת. עד אבדן חושים. היו לו שני כלבי זאב שנבחו דואט בלתי אפשרי שנמשך שעות, ואישה גויה, פולניה, שהצילה אותו בשואה ובעצמה נראתה כמו מוזלמנית. בצמוד להם התגוררו האחיות אקרמן, שאף פעם לא פתחו את התריסים, ועליהן כבר כתבתי בסיפור 'קרמבו בריח נפטלין'. עליזה העיוורת, שקודם לכן התגוררה  ממש בצמוד לנו, בקומה הרביעית, עברה גם היא לגור בקומה הראשונה יחד עם שני בניה, שנכנסו ויצאו מהכלא על ענייני סמים. בקומה השניה  גרה מזל כהן, שפעם שברה רגל כשבעלה רדף אחריה עם מגהץ לוהט, והיא קפצה מהמרפסת כדי לחמוק מפגיעתו הרעה.

שם גרנו - משפחה נורמטיבית לגמרי, יש לציין.

לקראת חג המולד קיבל אבי בדואר מעטפה שמנמנה ששלח חברו מטורונטו, שהיה כמדומני סוכן נדל"ן. היה זה לוח שנה ובו מבחר ציורים. אבי תלש את הציורים שמצאו חן בעיניו, מסר אותם למיסגור ואחר כך תלה אותם בסלון, בשני טורים אנכיים, ארבעה ציורים בכל טור.

אני זוכרת צבעוניות מאגית, ותחושת-מה של הפקרות מסוכנת, ובעיקר את אי-השייכות של הציורים הללו, שהיו זרים מאד ומוזרים מאד בעיניי. לפעמים נשבה מהם קדרות מטרידה, לפעמים אימה צרופה. כך גדלתי אם כן, מוקפת מצד אחד בגלריה שלמה של שכנים מטורללים (היו עוד), ומאידך, סבבו אותי יצירות מופת מוזהבות מסגרת, בהתחלה רק של פיטר ברויגל, אך בחלוף השנים, כשנשלחו לוחות שנה נוספים, הצטרפו גם  ציורים  של הירונימוס בוש, ואן גוך ואף רמברנדט, בתערוכה מתחלפת על קירות הסלון שלנו. מצחיק, כי עד היום אני מגיבה לציורים הללו באופן ריגשי לגמרי, כמו שמגיבים למשהו ששייך לבית.

-2-

אפריל? מאי? יוני? יום שישי בצהריים, שנת 1985. אני חיילת בחופשת סופשבוע בבית, מותשת לחלוטין מהקורס הצבאי התובעני. רציתי רק לישון ולישון. נרדמתי על המיטה הכי שווה בבית, המיטה של ההורים, עם ווקמן על האזניים מכוון לגל"צ. לא יודעת כמה זמן ישנתי, אבל התעוררתי לצלילי בוזוקי, לתוך הקדמה מוסיקלית ארוכה וחושנית מאד, של שיר שלא הכרתי. 

נים ולא נים הקשבתי לשיר - זה היה פוליקר, ששר לי עמוק לתוך האוזן את 'עיניים שלי'. חצי ערה וחצי ישנה, אני חושבת שהקשבתי לשיר לא רק דרך האוזניים, אלא בכל הגוף הקשבתי לו, ובתוך כך נרקם בתוכי געגוע למשהו שבכלל לא היה קיים, געגוע נטול כתובת, כמיהה גדולה חסרת שם. את הההתמסרות המוחלטת שלי לשיר ההוא, בתוך ענן מעורפל וחמים של תחושות מבלבלות - אני זוכרת היטב עד היום.

-3-

שנת 2003, אני בת שלושים ושש וחצי. אמא לארבעה ילדים: הגדול בן עשר והקטן בן חמש. בין ההסעות לחוגים לבין העזרה בהכנת שיעורי הבית, בין העבודה לבין מטלות הבית השוטפות, נשאר לי מעט מאד זמן פנוי לעצמי, שלא לדבר על תחושות האשם הכבדות שהרגשתי בכל פעם שפיניתי לעצמי מעט זמן. ואז הגיע לחיפה הסרט 'דבר אליה'. נורא רציתי לראות אותו. אני חושבת שהפעם הקודמת בה צפיתי בסרט בבית-קולנוע התקיימה עשר שנים קודם. עשר שנים. הייתי צריכה להיזכר מחדש איך זה ללכת לקולנוע, ומיקי כבר ראתה והמליצה בחום וידעתי שזה סרט של בנות. החלטתי ללכת לבד. נדרש טקס. הפכתי עצמי לצליינית וצעדתי ברגל  את כל הדרך מהתחלת רחוב התישבי עד סינמה קפה מוריה - מרחק של קצת יותר משישה קילומטר. חשבתי הרבה מחשבות בדרך. הגעתי בזמן וקניתי כרטיס אצל הקופאי השמנמן, שהתגלה אחר כך גם כמוכר נמרץ בקפיטריה וגם כמקרין ואולי גם הבעלים - והתיישבתי באחת השורות הראשונות. לא רציתי לראות לפניי ראשים מזדקרים. רציתי מסך נקי.

הסרט התחיל. בסצינה הפותחת גיבורי הסרט צופים במופע בלט של פינה באוש, קפה מולר. המוסיקה של פרסל, מתוך האופרה דידו ואניאס. מרקו, אחד משני הגיבורים הגברים בסרט, מזיל דמעות לנוכח הריקוד הזה. מהר מאד גם אני הזלתי דמעות. למעשה, מהרגע ההוא ואילך לא הפסקתי להזיל דמעות. את כל הסרט, ממש עד סצינת הסיום, ראיתי מבעד לדמעות החרישיות שלי, שזלגו וזלגו וזלגו בלי הפסק. איזה סרט.

(וזה, כלב?)

עפ"י כללי המשחק, אני אמורה להעביר עכשיו את המקל לחמישה בלוגרים נוספים. קשה לי להאמין שמישהו מהם ייענה, קשה לי להאמין שאני נעניתי, אבל שלא תגידו שלא ניסיתי:

סקונדה, אורי, הרמס ב., שוויק, מרית