| 12/2004
בית ספר לשפות
בוקר. הילדים כבר עזבו לבית הספר והשקט בא על קצות האצבעות כמו מאהב ומשתכן קודם כל בראש ולא רק בו. שניות ארוכות אני כמעט לא זזה, בעיניים עצומות למחצה אני נותנת לדממה לשטוף החוצה את ההמולה הפסיכית של הבוקר, לטהר את חלל הבית. בהדרגה הקולות מתדללים עד שהם נמוגים לגמרי, נדמה שאפילו הכתלים רגועים יותר, יציבות חדשה תופסת אותם, ואני לבדי ממלאת את כל החדרים. לאחר שמעשה השקט הושלם אפשר להניח כוס קפה על כתמי השוקו ולתכנן את המשך היום. השכנה מלמעלה שוב דופקת עקבים במדרגות בקצב הליכה של אחת שהיתה נדיבה לעצמה הבוקר עם הבושם הצרפתי, הלוואי והייתי יודעת לטפל בעצמי כמו שהיא יודעת, כאילו אצלה לא אורבים בגדים מלוכלכים בארון הכביסה, גם לא ירקות שצריך לבשל למרק, וחשבונות ועניינים של יום יום וחומרי ניקוי - ובמשך כל הזמן הזה, הפרוספקט הוורוד של בית הספר לשפות טמון עמוק בתיק שלי נסתר כמו פגיון של מתנקש.
עם הלגימות האחרונות מהקפה אני מהססת אם הגיע הזמן לכבס את הוילונות בסלון, ואולי יש משהו אחר, הכרחי יותר, צורם יותר, ואינני מצליחה להבחין בו, והמחשבה הזו גורמת לי לחוסר שקט, כי אני מאלה שאף פעם לא יודעות מה נכון ומה צריך. למשל, בית הספר לשפות, אבל זאת רק דוגמא קטנה. אולי כדאי לפני כן לנסות ולארגן מעט אחרת את הרהיטים בסלון: לקרב את הכורסאות אל הקיר, ולהרחיק את הטלויזיה מהחלון. אהרון חושב שאני מזיזה רהיטים מפני שאני לא מרוצה ממה שיש, אבל אני יודעת שזה בגלל שאני אוהבת להפתיע את עצמי בצירופים חדשים. לפעמים אנשים מציקים לי: "שאולה מה יהיה? עוד פעם את מנקה? הרי ניקית אתמול". כאילו שזה עניינם. מדי פעם השכנות מציעות לשלוח את עוזרת הבית שלהן שתעזור, ואפילו אהרון דוחק בי לקחת מישהי, כי "יש לנו מספיק כסף ואת לא צריכה להיות העבד של הבית". שרק יעזבו אותי בשקט אני רוצה, וגם שאלות פשוטות כמו "מה העניינים" הן שאלות שאסור לשאול, ומה אם יתחשק לי לענות בדיוק איך אני מרגישה, והשאלה הזו עלולה להסתיים מי יודע איך, באיזה אסון גדול של מילים. צריך לעמוד על המשמר מולם, כשהשאלות הכי תמימות מתגלות כחדירה ניבזית מכוונת לרשות הפרט, כמו לפתוח את הדלת של השירותים באמצע למישהו, תסלחו לי, כן, וגם אם סוגרים את הדלת ומתנצלים מה זה כבר יעזור. ממילא הם לא יבינו: אני מנקה כי אני אוהבת לנקות. להעביר את המטלית הלחה על המאפרה הזאת, למשל, אחת מאלה שהכנתי בחוג לקרמיקה: בקפדנות, בכל הפינות והחריצים, אבל תמיד תמיד רק מבחוץ, כי ככה זה. תמיד רק מבחוץ. אז למה לנקות? דווקא בגלל חוסר התוחלת. יש המון יופי בחוסר תוחלת, אלא שלא כל אחד יודע להעריך את זה, מקולקלי תועלת שכמותנו. הרי שום אסון לא יקרה אם אדלג על יום נקיונות אחד. אבל סדר צריך? צריך. ומשמעת צריך? בטח צריך. יום יום אני מגרשת שכבה של אבק מעל העולם שלי, ולמחרת - מתייצבת שוב למערכה באותה מידת רצינות, תמיד בנקודת ההתחלה, כי האבק ניצחי. יש אנשים, ואני לא אומרת את זה לגנותם, שניצמדים אל שיגרת האבק שלהם כמו אל סיכת בטחון, והרי השיגרה עושה אותנו למי שאנחנו. ובכל זאת, בזמן האחרון אני מנקה וחושבת הרבה על הקלילות האגבית, שלא לומר חוסר אחריות ממש, שיש באנשים בשעה שהם עומדים לפני נקודות הכרעה ושינויים. כמו במקרה של חדווה שהיתה איתי בצבא והתחתנה עם ראובן רק בגלל שקנה לה במתנה ספר שירים של קוואפיס, לא פחות ולא יותר, תהרגו אותי אם אני מסוגלת להבין את השיקול המטופש הזה. ראובן, שהמשורר היחיד שהכיר אי פעם היה ביאליק, ואני לא אתקן את מי שחושב שההכרות הזו התבססה בעיקר על שטרות של עשר ל"י, ולגמרי במקרה עבר על יד חנות ספרים וחשב על החיוך המתוק של חדווה, ואם מתוך צירוף מקרים משונה קוואפיס המתין על הדלפק כי קונה אחר בדיוק החזיר - אז בפני מי בדיוק צריך להתלונן על כך שמאותו ערב חדווה התבוננה בו בעיניים חדשות, וגם הסכימה מייד להתחתן, הסכלה, ואם האהבה נעלמה תוך מספר שנים בכל זאת תמיד נעים לחזור ולדפדף בספר מרופט של קוואפיס.
כבר מזמן הבנתי - מתוך כל נקודות ההכרעה, כל הצמתים כולם, תמיד מתקיימת נקודה אחת שהיא נקודת הפיצול הקריטית, והמילכוד המסריח של החיים הוא שאפשר לזהות את הנקודה הזו רק בדיעבד, וזה מה שהופך את החיים האלה לכל כך אירוניים, לבדיחה עצובה, כי מי הבין אז, בכתה ט', עד כמה גורלית יכולה להיות ההחלטה שלי לבחור כשפה זרה שנייה דווקא ערבית ולא צרפתית. לפעמים אני מדמיינת מה היה קורה אילו בחרתי בלימודי צרפתית. אין ספק שהחיים שלי היו נראים לגמרי אחרת. הייתי יכולה למשל, לציין בקורות החיים שלי, "דוברת צרפתית", והציון הזה כשלעצמו די היה בו כדי להעניק לי יתרונות שלא ישוערו, נניח, מול מעביד שממיין עשרות גליונות, ופתאום הדוברת צרפתית שלי היה מאיר לו בעיניים, והוא מין גבר כזה שיודע להעריך אישה משכילה ותרבותית, אחד שירצה להחליף איתה כמה מילים נינוחות וידידותיות על יד פינת הקפה ומי יודע מה עוד. מאוחר מדי התברר שכיתת הערבית מלאה לוזרים, ובכיתה הצרפתית למדו כל השאפתנים, שלא נרתעו מאינספור זמני דקדוק והטיות וצורות איות משונות. אז נהיה ערבית, עם ראיס אל ווזארא ו-ווילאיאת איל מותחידה.
זה לא שחשבתי חלילה להתעמק במאדאם בובארי בשפת המקור, מה פתאום. בסך הכל רציתי לקרוא את התוויות המוצמדות לחריצי הגבינה במעדניות, ואולי פה ושם, במשך הזמן, גם לפענח תפריטים של מסעדות. רציתי להיות מוכנה לאפשרות שאחליט פעם, נניח, לנסוע לפאריז. מה יש. העיקר שעדיין לא מאוחר מדי, ויש בתי ספר לשפות, כן כן. אני בטוחה שעוד מעט אשלוף את הפתק הורוד מהתיק, איישר אותו על השולחן, אחייג אל המספר שכתוב בתחתית, מצד ימין, ומי יודע -עוד כמה ימים מעכשיו, בין בוקר של קניות בשוק לבין טיגון שניצלים לארוחת צהריים, יהיה לי גם בין הזמנים איזה "בונז'ור מאדאם". בהחלט, למה לא. אבל לא, לא עכשיו, כי עוד מעט הילדים חוזרים וכרגיל הבוקר התמסמס לו, ואני אף פעם לא מספיקה אבל אוכל לילדים מוכרחים להכין, איזו שאלה, ושוב אני מרוגזת בשל הבזבזנות המופקרת שלי בכל מה שקשור לזמן, וגבינות צרפתיות וחלומות ופינות קפה משרדיות, אוהו, הטרחנות המעצבנת הזאת, אבל מצד שני, מצד שני אסור לשכוח שהיום לא יום רגיל, כי היום בו החלטתי לתקן עוול היסטורי ולהתקשר אל בית הספר לשפות לא יכול להיחשב כיום רגיל, זה בדיוק הזמן המתאים להרפות מעט משיגרת השניצלים, הרי השניצלים לא יברחו, ומזמן לא דפדפתי בספרי בישול, ולמה שלא אשלוף איזה מתכון צרפתי פשוט וטעים מהספרים של רות סירקיס, הקץ לשניצלים, וגם את זה צריך לחגוג, ומוטב לחגוג בדרך הצרפתית הטובה והישנה, עם כוס אלגנטית של יין ביד, וכבר אני ניגשת אל הארונית הקטנה בסלון, זו שבתוכה מסודרים המשקאות החריפים מאחורי דלת עץ צבועה בלכה כהה, ובתא השני, מאחורי דלת זכוכית לבנה מעוטרת שריטות מסולסלות של זהב מסודרים בשורה גביעי היין, אני הודפת הצידה את כפתור הזהב ודלת העץ מחליקה על המסילה, ושום בקבוק חתום של שמפניה צרפתית לא מחכה לי שם, וגם את שני בקבוקי היין, אחד אדום אחד לבן, שאהרון קיבל כשי לראש השנה, כבר הספקנו לחסל בליל הסדר האחרון, ונשאר רק בקבוק כמעט מלא של ליקר שוקולד שבו אני משתמשת לפעמים כשאני אופה עוגה לאירועים חגיגיים, ו-נו, המשקה החום נמזג אל תוך כוסית, אין בו שום דבר שמזכיר את הצלילות האדומה הכהה של היין, להיפך, כולו עכרוריות חומה ובוצית, אני מרחרחת אותו, מרחרחת אותו, תמיד אמרו שהנחיריים המופשלים שלי מזכירים אף של חזיר, והריח מוכר לי, לא הפתיינות המסחררת של יין אדום יבש, אלא משהו דשן וקצת בנאלי, מעניין אם מישהו באמת שותה את הדבר הזה. וכבר אני מוזגת לי כוסית אחת, ושותה, והמשקה מחליק אל תוך הבטן, ועוד כוסית, שותה, ועוד כוסית, ועוד, ואחרי חמש שש שבע כוסיות, כשהמתקתקות החמימה בבטן התחלפה במשקולת לא סימפטית בתוך הגרון, אני אני אני כמעט בטוחה שאמרתי, ועוד בקול רם, "מונדייה".
| |
|