משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

 בקרקס תחושת הסכנה היא מיידית מאד, ומוחשית מאד – בנפילה, בפציעה, בזינוק לא צפוי של חיית טרף. "מה יקרה אם..." שואל את עצמו הצופה ואפשר ממש להריח את התפרצויות האדרנלין.

הקרקס, כלֹא-שפה:

בקרקס התקשורת מתקיימת דרך מחוות ותנועות, זו תנועה מתמדת שאינה נזקקת למילים. זרותו של המופע נתפסת כאקזוטית, אין באילמות הזו מאום מחוסר האונים של המהגר הזר-לשפה במגעיו עם הרשויות - אי ידיעת השפה המקומית אינה נתפסת כחיסרון אלא מוסיפה נופך של מסתורין.

הכרוז הוא הממונה על התקשורת עם הקהל; הוא המתווך, ומכיוון שהוא היחיד שמשתמש בדיבור הוא גם נתפס כמקור הסמכות, כמבוגר האחראי, כמי שמשליט סדר בכאוס הקרקסי. גם תלבושתו היא תלבושת אדונים - בהשוואה לאמנים המופיעים הוא מגוייס למפגן של נורמאליות ומתלבש בהתאם. הכרוז אינו נדרש להפגין כישורים מיוחדים כי הוא מהצד של הקהל, מסביר ומבאר, אבל על רקע הצבעוניות הקרקסית, האפרוריות של הכרוז היא יוצאת דופן ובולטת.

הקרקס כלֹא-טבע:

הקרקס הוא מקום כלאיים בו חיות אינן מתנהגות כמצופה מחיות. חיות טורפות עברו הליך אילוף אכזרי על מנת להכשירן כחיות מופע, שם הן נדרשות לפעול בניגוד לטבע שלהן, למשל במעבר דרך טבעות בוערות באש. האדם מפגין את שלטונו המוחלט בטבע באמצעות אילוץ החיות לפעול בניגוד לטבען. ברבים מבין הקרקסים הסטריליים של ימינו בוטלו מופעי החיות המאולפות, הקהל מאס במופעים  המציגים לפניו אכזריות חשופה. תרבות הפוליטיקלי קורקט מעקרת תחושות של גועל וסלידה, אבל אופציית ההתאכזרות כלל לא נעלמה - האכזריות  של ימינו מוסתרת היטב תחת מסווה של יעילות קרה, אכזריות רציונאלית, מנומקת כלכלית של בעלי הון או אכזריות אידיאולוגית מטעם גורמי שלטון, אבל היא לא נעלמה, היא רק חמקמקה יותר לגילוי.  

בתקופתנו, תקופת ה'פוליטיקלי קורקט', ברור שהקרקס מציג חריגה בלתי נסבלת מהסדר הבורגני של מקום ושל שפה ושל טבע/תרבות. לא רק מופעי החיות המאולפות נתפסים כבלתי מוסריים - מופעים של חריגות גופנית נחשבים לסרי טעם, המבט העכשווי מעמיד את הקרקס של פעם כאוטופיה של סלידה. הקרקסים כלים מהעולם כחלק ממהלך טיהור המרחב הפומבי מכל חריגה, כחלק ממהלך גלובאלי של האחדה.

אני רוצה להתעכב רגע על מקומה של החריגות הגופנית האנושית בקרקס. פיניאס טיילור בארנום, ממייסדי הקרקס הידוע של בארנום וביילי, הקדיש מאמצים רבים לחיפושים אחר מופעים אנושיים חריגים –

אני תוהה - האם לא היו אנשי אותה קבוצה אמני גוף המציגים עצמם לראווה? הם לא ניסו להסתיר את השונות שלהם אלא התגאו בה והחצינו אותה (פריק שואו – נכון, גם פריק אבל גם שואו). האם לא היה בהם אף לא קורטוב של גאווה מקצועית, כשההמונים הביטו בהם שמוטי לסת, מבועתים ומוקסמים?

מנגנון הפי סי דואג להחליק את כל הקצוות המשוננים בדרך אל הקונצנזוס (קונצנזוס מאפשר שקט תעשייתי, כלומר השקט הנחוץ כדי לקיים תעשייה) לא יכול להרשות לעצמו את החריגות הללו, כי הפי.סי. מחשיב כל חריגה מראש כעלבון, והעלבון הגדול ביותר הוא החריגה. הפי. סי. מעוור עצמו מולם בכך שהוא לא מאפשר לשפה לתחום את קיומם החורג – ומאלץ את השפה לקיים פטרונות כלפי החריגים במסווה של נירמול.

כשהחריגים עוברים דרך מנגנוני הטיהור של השפה, גמד וענק הופכים להיות 'מאותגרי גובה' (איזה אתגר טמון בגובה, לעזאזל?) והאישה הכי שמנה בעולם הופכת ל'מלאה', מילה שבקושי מסוגלת להכיל את כל המורכבות של התואר האמיתי. 

אין לי שורה תחתונה מסכמת. מי שקורא את הטקסט הזה כמשל לדרכי הביטוי של 'הבה נטאטא הכל תחת השטיח ונרפד את האמת במצע צמר גפן מוכי ומרכך כי ממילא אי אפשר לשנות את העולם' - עושה זאת על אחריותו הבלעדית. אני? בגל געגוע נוסטלגי של ילדה קטנה לקרקס אמיתי של פעם: 

באו אנשי הסנדביץ' הדושכבתיים התיישבו בצד ולא רצו ללכת. ביניהם היתה גם ילדה אחת, שקטה בדרך כלל. שאלתי אותה אם הכל בסדר וענתה שהיא מאד אוהבת קירקסים. במקום להלאות אותך מכאן והלאה בסיפורים על קירקס אדום-לבן שצוענים הקימו בחולות בתוך המליחות העייפה של סוף קיץ אחד - נדלג על כל זה, אתה איתי? ותדמיין לך שכבר תיארתי בפרטי פרטים את אור השמש במקום ההוא, קצה העיר בשעת דמדומים, עם קרניים כמו סכינים ארוכות של אור כזה שמֵמית את כל הצללים עד האחרון שבהם, וכשהצללים מסיימים לגווע לתוכו הוא הולך לרחף עצל מעל הים, אתה עדיין מצליח לעקוב? נניח שתיארתי את כל זה -

כי מה שבאמת רציתי לספר זה על ילדה בת ארבע שראתה נמר. היא ראתה אותו מלמעלה, הוא הובל לתוך הזירה (טבעת פלסטיק פשוטה שהקיפה חול נקי פחות או יותר), ושם  המתינו אריות ועוד נמרים ומאלפת אחת עם שוט שלא הפסיקה לחייך- אבל הילדה ראתה נמר. בערך באותו זמן אמא שלה קמה, הספסל היה באמת לא נוח והיא היתה בהריון מתקדם - היא קמה ואמרה שהקירקס נגמר והולכים עכשיו הביתה. הילדה לא שאלה למה רק שתיהן הולכות וכל שאר האנשים נשארים לשבת. כשאתה מספר לי על אנשים פרומים בקצוות עם שכבת בידוד בין החוץ לבין הפנים, ועל תחושת הריקנות והרצון שתבוא מישהי לתפור ולאחות -

אני יכולה לספר לך על ילדה אחת בדיוק, עשויה שתי שכבות כאלה בדיוק, אלא שאצלה בין שתי השכבות האלה מתהלכים מאז נמרים. המון נמרים. באמת.

(ולמי שזה לא הספיק - עוד טקסט ישן שלי, קרקס הנשים)