משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

תחשבי – אילו רק החליפה חצוצרת טיחואנה את הכינור היהודי. אילו רק עלה סבא לגג בלילות במקום להצטנף בפינת המיטה. אילו הקפידה סבתא על לבושה במקום לשקוד על תבשיליה. אבל כובד הקיום היהודי שוב שוקע בורידים. לנשום.

לנשום. בדרך לעבודה נהגי מוניות מתגודדים ליד מעבר חצייה. קיץ, אוויר חרוך, אבק. עוד שלושה חודשים היא מתגייסת וכל המוניות בתחנה ממתינות לתורן להיגאל. הנהגים מתווכחים בצעקות, ספורט, פוליטיקה, נשים. הכל אותנטי, חביבי, אין יותר אותנטי מנהג מונית מתווכח בבוקר יום קיץ, זה האמ-אמא של האותנטיות. עוף בגריל. והעובדה שהאותנטיות חוזרת על עצמה לעייפה יום אחרי יום רק מוכיחה שהכל אמת.

דמייני אותם מתגוששים בקולות נמוכים, לפעמים כפות ידיים עבות מתכדררות לכדי אגרוף, אפופים אטמוספירה פרטית של עשן סיגריות וזיעה. היא חייבת לעבור שם, את בטח מבינה למה אני מתכוונת. היא לא חייבת לעבור משם ועוברת בכל זאת בגלל שהיא נערה אישה צעירה, בגלל הכוח לבקע בתזוזת ציפורן את התווך הגברי המוצק.

שה שה, לרגע היא מתגבהת והם לרגע מצטמקים, אבל זה בית מטבחיים. הג'ינג'י שם עליה עין. לנשום. זורק מילה. היא מועדת אפיים טראח, תכולת התיק מתפזרת על המדרכה. מטבעות, ספר לנסיעה באוטובוס ועיפרון שחור לעיניים, מופע הקלון של הטישואים המשומשים מתחתית התיק - וכמה קילוואט-שעה צורכים שלושה טמפונים תחת אור השמש, ממצמצים באריזת צלופן?

הג'ינג'י כורע בתנועה טקסית לעזור, מגיש לה טישו משומש כמו פרח. היא לא נושמת. כמה חודשים אחר כך, תארי לך, עיניים אדומות ואף מנוזל בתורנות מטבח צבאית, חורף, אחד הטבחים ניגש ישר אליה. היא אפילו לא מתגוננת כששתי אצבעותיו נצמדות בזריזות ומוחות חשופות את אפה הדולף. כל-כך מוקסמת מהחירות הזאת לגעת בזר. היא, שבוודאות הגיעה אחרונה בשאלון הסוציומטרי, אפילו לחיצת יד מנומסת נראית לה לפעמים כמו פלישה לא סבירה לפרטיות, עבודה זרה, ואם חייבים גוף עדיפות לגוף שלישי. פתאום היא מצליחה להניח יד ידידותית אוהדת על כתף גברית זרה ועייפה, אבל מתחילת המשפט עד לסופו חלפו-עברו יותר מעשרים שנה, ספרתי. מה נשאר, את שואלת, מה נשאר? רק לנשום, כנראה. 

 כל הזכויות שמורות למירי שחם [email protected]