9/2009
"דליה פלח שם עט של משורר או משוררת"
בעמוד 2 של מוסף 'תרבות וספרות' של השבוע, מוצנע בפינה הימנית התחתונה, מתפרסם שיר חדש של המשוררת דליה פלח ללא שום כיתוב נוסף או הסבר, כאילו שיר חדש של דליה פלח המתפרסם בעיתון הוא עניין שבשגרה, ודווקא השתיקה הזאת מסמנת יותר מכל את עניין "שותפות הסוד".
אני לא משתגעת על רכילות בכלל ועל רכילות ספרותית בפרט (אם כי שבעים עד מאה שנות צינון הן פרק זמן סביר בעיניי על מנת לכבס גם את פיסת הרכילות הכי מלוכלכת ולהפוך אותה לאנקדוטה מחקרית-ביוגרפית), ובכל זאת - המסתורין שנקשר בשמה לא התפוגג במהלך 13 השנים שחלפו מאז פרסמה את שיריה הראשונים. בארצנו הגלויה מדי, הסובלת ללא ספק מחשיפת-יתר כרונית, בה אפילו ראש ממשלה לא יכול להיעלם לשעות ספורות מבלי שכל הציבור נדרש לשאלה איפה ביבי, אין לזלזל בשרידותה של תעלומה ותיקה.
בערך הקצרצר הנושא את שמה בויקיפדיה נכתב:
"דליה פלח, שם עט של משורר או משוררת החפצים בעילום שמם.
שיריה של דליה פלח עוררו תשומת לב רבה עם הופעתם במוסף תרבות וספרות של הארץ. לימים פרסמה גם במקומות אחרים, אבל לא נחשפה. אף שניתנו רמזים רבים לדמות שמאחוריו היא עומדת. בתחילה רווחו שמועות בקהילה הספרותית שמאחורי שם העט הזה מסתתר/ת משורר/ת ידוע/ה, אך נראה כי אין זה כך.
שיריה של פלח מצטיינים בלשון גמישה ופשוטה, ובמגוון נושאים הלקוחים מהחיים בישראל: העוני והמצוקה, יחסי יהודים ערבים, והמתח הקשה של החיים המודרניים. דליה פלח פרסמה את ספר שיריה הראשון, "דודי השופט המחוזי דורבן", בשנת1997. שש שנים לאחר מכן יצא ספרה השני, "דליה פלח 2003"."
ואני מוסיפה, על דעת עצמי בלבד – דליה פלח הוא שם עט שמאחוריו עומד גבר. אישה לא כותבת ככה. כך גם סברתי כשקראתי את שיריה הקודמים, והשיר שפורסם היום רק חיזק את דעתי.
הנה השיר שהתפרסם היום בעיתון (העתקתי והוספתי ניקוד ממהדורת הדפוס כי שיר ללא ניקוד הוא שיר עירום):
פעם לא היו אלונקות
פַּעַם לֹא הָיוּ אֲלֻנְקוֹת,
וְאֶת הַפְּצוּעִים הָיוּ מְקַפְּלִים לְתוֹךְ מְכוֹנִית פְּרַטִית.
פַּעַם לֹא הָיָה נֶשֶׁק.
אַף-עַל-פִּי שֶׁכֵּן הָיָה.
הַנֶּשֶׁק הַשָּׁחֹר עִם הַמַּחְסָנִית הַמְעֻקֶּלֶת הַבּוֹלֶטֶת,
כְּשֶׁהַמֵּת נִרְאָה כְּאִלּוּ שׁוֹכֵב בְּתוֹךְ סֻכָּה, בַּסְּכָךְ.
פַּעַם לֹא הָיָה כְּלוּם,
הָיָה רַק רֹק שֶׁל נָשִׁים בֶּחָזֶה הַמְיֻחָד מֵאֲחוֹרֵי הָרִקְמָה,
הָיוּ רַק כִּתּוֹת לִמּוּד סוֹדִיּוֹת עִם מוֹרוֹת בֵּין מַגָּשֵׁי פְּלִיז.
וְּכְשֶׁבָּא הַמַּנְהִיג בַּמְכוֹנִית הַלְּבָנָה מֵהַגְבוּל,
הוּא נָסָע בָּאָרֶץ הַצְּהֻבָּה, מֵרָפִיחַ, עַל כְּבִישׁ קָטָן,
הַמַּנְהִיג. כִּי אָז לִא הָיָה כְּלוּם,
וְעַכְשָׁו יִהְיֶה הַכֹּל.
השיר עוסק באתוס המוכר במקומותינו כ"מדינה בדרך" – אותה התארגנות מקומית הבונה את התשתית הנחוצה להקמת מדינה תוך כדי מאבק מזויין. האתוס הזה מוכר לנו היטב ממקורותינו ("מעטים מול רבים", למשל), וגם משוררינו הרבו לשורר אודותיו. אפילו המת המיתי השוכב בתוך סבך הוא דימוי המוכר לנו מיד ראשונה. זהות אותה מדינה נשמרת תחת מעטה ערפל כמעט עד סוף השיר, שם מסגירה אותה הדרך הצהובה המפורשת המגיעה מרפיח (אסוציאציה פרועה במיוחד – דורותי חוזרת הביתה לקנזס בדרך הלבנים הצהובות).
לכאורה זהו שיר פוליטי, קצת תעמולתי מדי ולא במיוחד מעניין –הדיבור האופורי המפוטפט של איך-היה-פעם-קשה לעומת השפע וקלות הקיום שטומן לנו ההווה/עתיד. זוהי תבנית דיבור שגורה, אוניברסאלית ועל-זמנית. הפיכחון בוא יבוא, וגם את זאת כולנו יודעים, זמן הפיכחון יתממש תיכף לאחר שקיעת האופוריה, וניתן לקרוא את השורה "ועכשיו יהיה הכל" גם באור עגמומי מעט ופסימי, כי "הכל" כולל גם שחיתות ומעשי נבלה ואי צדק. אף על פי כן שווה להפשיל את שמלתו של השיר הזה ולהציץ מתחתיה. קודם כל, אי אפשר להתעלם מהאירוניה הנפרשת בשורות
פַּעַם לֹא הָיָה נֶשֶׁק.
אַף-עַל-פִּי שֶׁכֵּן הָיָה
זהו דיבור של זקנים, דיבור מפליג שמטשטש את העובדות לטובת האדרת האתוס, וגם את זה אנחנו מכירים ולא נופלים בפח ולא מאמינים לרגע לדיבור המאיין בנוסח "פַּעַם לֹא הָיָה כְּלוּם", כי משהו תמיד ישנו, וגם הדובר עלום הזהות בשיר מכיר בכך. ובכל זאת השיר מעניין אפילו יותר אם קוראים בו קריאה מגדרית – בולטת מאד היעדרות הגברים הכשירים בשיר – הגברים בשיר הם 'פצועים', 'מת' ו'מנהיג'. הפצועים והמת כבר אינם שותפים למאבק, המנהיג גם הוא מסורס – מתואר כמי שנוסע "על כביש קטן". השיר מצביע על כך שהנשים הן הדומיננטיות במאבק,
הָיָה רַק רֹק שֶׁל נָשִׁים בֶּחָזֶה הַמְיֻחָד מֵאֲחוֹרֵי הָרִקְמָה,
הָיוּ רַק כִּתּוֹת לִמּוּד סוֹדִיּוֹת עִם מוֹרוֹת בֵּין מַגָּשֵׁי פְּלִיז
שורות אלה הן תיאור של היש, "היה רק", "היו רק" לעומת ה"לא היה" שהובלט בשורות הקודמות. המאבק של הנשים הוא מאבק מרוכך. כשפורטים את המאבק על העצמאות לפרוטות קטנות של כתות לימוד ורוק של נשים, המאבק מאבד מזוהרו ההירואי.
מוזר הדבר בעיניי שמשוררת 'שואלת' לעצמה אתוס של עם אחר ומדבררת אותו, ועוד מחביאה את הגברים ומבליטה את הנשים - אבל כשנזכרים שהזהות שלה-עצמה היא זהות שאולה, מהלך ההשאלה וההמצאה הוא מהלך סביר. גם ההבנייה הבולטת של herstory במקום hisstory היא מהלך הגיוני, אם כי התוצר של ההבנייה הזאת הוא תוצר לא אמין, בכוונה.
האם זה שיר פמיניסטי, המבכה את דחיקתן וסילוקן של הנשים מחזית הסיפור ההיסטורי הכללי אל שוליו?
האם זהו שיר אנטי-פמיניסטי, המלעיג על נקודת המבט המצמצמת של ההסטוריה המיגדרית, העסוקה בעצמה עד כדי יצירת נרטיבים בלתי אמינים בעליל, מתוך זוית מבט צרה וייעודית?
התשובה למרבה הפלא היא כנראה גם וגם.
...עוד קצת דליה פלח ברשת
| 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: