משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

שנים מדכדכות של שיגרה עוברות על פילגראם בחנותו הברלינאית הקטנה למימכר פרפרים. האם פילגראם הוא גולם טרום-בקיעה הצפון לעת עתה בפקעת חוטיו, או שמא הוא מת-חי הטמון לעד בתוך קברו (בחנותו הוא מציג גולגולת בחלון הראווה)? בתוך תוכו, כך אנו למדים, כלואות שאיפות סודיות אותן לא חלק מעולם עם זולתו -  הוא כמהַ אל המרחבים, אל הטבע, אל המרחקים.

כפי שפילגראם כלוא בתוך חנותו ובתוך מציאות חייו, כך כישרונו לפרפרים כלוא בתוכו – "בקיאותו העצומה בחקר הפרפרים העיקה עליו, הרגיזה את עצביו, חיפשה לה מוצא." זו תשוקה המבקשת פורקן, אף על פי כן – "בתיבותיו היו מיוצגות כל ארצות תבל, אך הוא עצמו לא ביקר בשום מקום."

הדיכוטומיה הזו באה לביטוי גם בשפתו של המספר , המלהטטת בין סממני הציוויליזציה לבין הראשוניות הלא-נגועה של הטבע – כך למשל, האספלט בליל גשם ליד החנות של פילגראם  "מבהיק כגבו של כלב-ים". פילגראם מתקיים בוזמנית בשני העולמות הללו שלו, המדומה והממשי, הקרוב והרחוק כאחד – מעל מיטתו הרחבה תלוי תצלום של ספינה, והוא עצמו מתואר באמצעות דימויים הקשורים לתרבות אחרת, זרה לחיי הכרך - "ואחר-כך, משרבב מתחת למיקטרתו, כמין דוגית קטנה, את שפתו התחתונה הרטובה – ממש כאותו פיל העומד לתחוב לפיו את המזון שבקצה חידקו."

לפרנסתו פילגראם מוכר פרפרים מתים, וכך הוא מעביר את ימיו השקטים, טמון בבית קברות של פרפרים, שחללו רווי ריח שקדים (ציאניד?), ריחו של המוות –

"בכל מקום עמדו קופסאות שונות ומשונות, ארגזי קרטון, תיבות סיגרים מרוקנות, מרופדות בכבול; תיבות של זכוכית מילאו את האצטבאות, עמדו על הדלפק, או הונחו בארונות גבוהים, כהים – ובכולן שורות-שורות ישרות של פרפרים, כולם שלמים ללא-פגם ופרושים לתפארת."

מוקף פרפרים מתים הוא עורג אל הפרפרים החיים.

תכונתו של הפרפר המשומר, המקובע למקומו באמצעות סיכות, היא שאינו משתנה. הוא נצחי. כל עוד פילגראם שוהה בביתו/חנותו/בתוך הרגליו הקבועים, הרי הוא משול לפרפר מת. סטאטיות היא תכונתו של המוות וגם תכונתו של האלמוות בעת ובעונה אחת.

פילגראם בביתו מתואר בכמה הזדמנויות כמי שחולץ את מגפיו, זהו אקט של התבייתות בכל פעם מחדש. כשהוא חוזר מהמסבאה, וגם כשאלאונורה המבועתת מגלה את דבר היעדרותו בסוף הסיפור, היא נזכרת בערגה בתמונת פילגראם החולץ את מגפיו. אפילו השבץ שהכה בו, בשנה שעברה – אירע בעת שחלץ את מגפיו, מציין המספר, ובכך בעצם קושר את ביותו של פילגראם לתחושת הזמן החולף ולתודעת מותו המתקרב. אולם כל עוד הוא חוזר וחולץ את מגפיו, פילגראם מתרחק מהגשמת חלומו היחיד.

עם זאת, במהלך חייו פילגראם מתגייס בכל מאודו לאידיאת המסע. כך למשל במסבאה שבקצה הרחוב אותה הוא פוקד בקביעות, בעוד כל האחרים שותים בירה, הוא נבדל מחבורת הגברים בשבתו בפינתו הצדדית, שם הוא לוגם רום. רום הוא משקה אקזוטי, משקה של מחוזות רחוקים ואיים טרופיים ופיראטים.

מהם חיים אותם הוא מבקש לעצמו?

"וזה האושר שנכסף אליו: שהוא עצמו, הוא עצמו, במו ידיו אלה, במלמלה דקיקה זו המתוחה על החישוק, יצוד את הנדירים שבפרפרים, בארצות-ניכר רחוקות, והוא עצמו, במו עיניו ממש, יחזה במעופם, יעמוד שקוע עד מותניו בעשב, יניף את רשתו וכבר יחוש את פרכוסיהם הנסערים, לכודים במלמלה."

לכידת הפרפר, רגע הפרכוס –  מציגה אינטנסיביות של חיים על סף מוות. זו ההתרגשות שפילגראם מבקש לעצמו, תחושת סף המוות המחדדת את תחושת החיוּת.

מן העבר האחר, עיניו מוכות השיגרה של פילגראם מייחלות אל המבט הילדי האבוד, גן העדן בו חווה את ראשוניותם של הדברים – "הוא עצמו לא ביקר בשום מקום, ורק לפעמים, בימי-ראשון קייצים, היה נוסע אל מחוץ לעיר, אל נופי החול והאורנים של סביבות ברלין, היה נזכר בילדותו, במציאוֹת שנראו כה מופלאות אז, ובעצב היה משיט מבטו על הפרפרים, שכל צורותיהם, הידועות לו זה כבר, הלמו נואשות את הנוף מסביב."

בהתרפקות על זמן ילדותו פילגראם נזכר ברגע אחד של שמחה גדולה, עת אחז בידו זחל, אך המוות מתגנב בחשאי לתוך הזיכרון ומנכס לו את הרגע הזה, בינתיים רק כמטפורה אך גם כרמז לבאות –

"ופילגראם נזכר איך מצא בילדותו זחל כזה בדיוק – איך גווע בו לבו משימחה, מהשתאות". במקום אחר בסיפור מכונה תשוקתו של פילגראם לפרפריו "ערגה קטלנית". התשוקה והמוות כרוכים זה בזה לבלי הפרד.

במהלך השנים עמד פילגראם לצאת לדרך מספר פעמים, אך בכל פעם הנסיבות החיצוניות מנעו זאת ממנו. בין אם זה מות חותנו שבוע לאחר מועד החתונה (שוב כלולות ומוות נקשרים במציאות הסיפורית), ובין אם המציאות הכלכלית הקשה של גרמניה בין שתי מלחמות העולם שהפכה את הכסף שצבר לצרור ניירות חסר ערך. פילגראם הוא עד כדי כך אובססיבי, שהוא מביט באירועים ההיסטוריים  הללו דרך הפילטר של חלומו היחיד – כך למשל מלחמת העולם הראשונה היא הזדמנות להתגייס לצבא ולשרת במקום רחוק, במזרח או במושבה נידחת, מקום בו יוכל לממש את כמיהתו לפרפרים נדירים, אך לרוע מזלו בריאותו הרופפת מונעת זאת ממנו "ולא זכה לראות את כנפי-הקשקשים שבמדינות-הים". לא רק ההיסטוריה, גם הגיאוגרפיה של העולם היא רק ביטוי לפיזור הפרפרים על פני הגלובוס – "את העולם הכיר רק לפי דרכו שלו, מזווית מיוחדת אחת, ברורה ומוגדרת להפליא." הוא מתאר לפרטי פרטים את אתרי הפרפרים למרות שלא ביקר בהם מעודו. תיאוריו חיים וססגוניים, מלאי תשוקה ולהט, להט הנעדר לחלוטין ממציאות חייו:

"הוא צד את פרפרי האמזונאס שעינם כעין הספיר והם זוהרים כל-כך, שכנפיהם הרחבות מטילות בבואה תכולה על כפו. בקונגו, על האדמה השחורה, השמנונית, נחו בכנפיים מקופלות פרפרים צהובים וכתומים, כמו נעוצים בבוץ; כשקרב אליהם המריאו בענן בוהק – ושבו ונחתו תחתם."

הפרפרים אינם-מושגים ואולי זה סוד קסמם המשכר "כשקרב אליהם המריאו בענן בוהק", אולי כך הוא אצל כל החולמים, חמקמקות החלום היא היא שמזינה את המשך נוכחותו.

לכאורה פילגראם של הסיפור חי חיי שיגרה, השינוי ממנו והלאה, למרות תשוקת-השינוי המפעפעת בו בכל עת. אך אם מתעלמים מן השינוי הגדול, ההכרחי לתחזוקת חלומות, ובוחנים את השינויים הקטנים המותרים במסגרת גבולותיו המהוגנים של היומיום, נוכחים לדעת ששוב ושוב עובר פילגראם מטמורפוזה מקומית - תשוקתו לפרפרים כופה עליו דיוק בתוך התווך המטושטש של שארית חייו. כשהוא מטפל בפרפריו המתים נגוז אותו פילגראם בהמי, גס הליכות, ובמקומו מופיע פילגראם "האנטמולוג המעולה" – "תנועותיו היו רשולות לכאורה, אבל זה היה הרישול הדייקני, הבוטח, של מנתח מנוסה."

בקיאותו המופלגת של פילגראם וכישרונו היחיד, מעלים על הדעת מכונה ש"יודעת" לעשות רק דבר אחד, ואכן, גם המספר סבור כך "משל היו אצבעותיו והסיכה חלקים תואמים של אותה מכונה משוכללת עצמה." אך ברגע אחד שרירותי לכאורה הנוהל האוטומטי של המכונה נפגם. זה קורה במזג אוויר אפרורי, למראה אשתו האפרורית המגיחה מהרחוב אל החנות האפרורית. מן הסתם אלפי רגעים דומים לרגע הזה חלפו בחייו ללא שום השפעה, אך עתה פילגראם נשטף בהבנה מאירת עיניים -

"אז הרגיש פילגראם בבהירות, שלעולם כבר לא יסע לשום מקום, ומחשבה חלפה בראשו, שהנה עוד מעט ימלאו לו חמישים, והוא חייב כסף לכל השכנים, ואין לו במה לשלם את המס – וכהזיה פראית, כתעתוע שבדמיון, נראה לו עצם הדבר שעכשיו, ברגע זה ממש, בארצות הדרום, מתיישב לו פרפר על רסיס של בזלת ונושם בכנפיו."

שוב הכפילות הפילגראמית המוכרת, כשהרגע המכריע מתפצל לשניים, למחשבה ולרגש - והרגש מנצח.

אז גם מתגלה סודו של פילגראם, מסתבר שאותה מחשבה אינה מחשבה בעלמא – בין פרפריו מצוי אוסף נדיר במיוחד, אותו רכש מאלמנתו של אספן פרפרים במחיר מציאה ממש, והנה נמצא קונה והעיסקה כבר יצאה אל הפועל. האם פילגראם הוא סוחר ממולח או רמאי קטן עושק אלמנות?

בקריאה פשטנית, פילגראם אינו זוכה לבסוף לצאת למסעו. על סף היציאה החוצה הוא חוטף שבץ ומת בו במקום, בעוד אשתו מבלה במסיבת חתונה של בת השכנים ואינה מודעת כלל למתרחש. אולי חטאו הקטן של פילגראם, שנתפש בסביבתו ובעיניי עצמו כאדם הגון בדרך כלל, הוא שהביא למפלתו ולמותו ערב יציאתו למסע – מידה כנגד מידה – מי שעשק אלמנה ועמד לעשוק גם את זוגתו המסכנה, נענש ולא זכה ליהנות כלל מכספי העושק, אותם הותיר במלואם לאלמנתו, וזאת בניגוד גמור לתכניתו המקורית, לממן מסע אקזוטי אל מחוזות הפרפרים הרחוקים.

אך זהו מבט פשטני, מוסרנות אינה אחד ממאפייניו של נאבוקוב כמספר.

נחזור אל הרגע בו ההכנות נשלמו, ופילגראם עומד לצאת למסע –

"ופתאום חלפה בו כברק המחשבה שאין לו שום כסף קטן, נזכר בקופסת-החיסכון וחזר אל החנות, נאנק מכובד המזוודה. באפלולית החנות צרו עליו מכל עבר פרפרים מחניקים, ולפילגראם נדמה פתאום שיש משהו מבעית באותו אושר מופלא הנטוי מעליו כהר עצום, ובהביטו אל העיניים המרהיבות, הצופנות סוד, המתבוננות בו מעל כנפיים לאין-ספור, טילטל את ראשו, ובהשתדלו שלא לכרוע תחת נטל האושר, הסיר את כובעו, מחה את מצחו, ובראותו פתאום את קופסת החיסכון מיהר והושיט ידו אליה. הקופסה נשמטה מבין אצבעותיו והתנפצה על הריצפה, המטבעות התפזרו, ופילגראם התכופף לאסוף אותן."

שוב מכשילה אותו קופת החיסכון הקטנה, אותה ניסה למלא, לשווא, לאורך כל השנים. ועתה, כשהוא לא באמת זקוק לה, הוא בכל זאת שב ולוקח אותה עימו, כי במשך כל השנים שחלפו סימלה אותה קופת חיסכון בעיניו את אפשרות התממשות מסעו. אך בחלום כמו בחלום, אתה מושיט ידך לאחוז והתעתוע החלומי  מונע ממך לגעת, כמו פרפרי הזיותיו,  "כשקרב אליהם המריאו בענן בוהק ". פילגראם מוכרע על ידי נטל האושר, אותו "מיקסם שווא ססגוני של האושר."

נאבוקוב בינתיים אינו מסגיר את שאירע בחנות, הוא זונח את פילגראם קפוא בעיצומה של התכופפות ועובר לתודעתה של אליאונורה, החוזרת הביתה מבוסמת כמעט. דמותם של פילגראם ושל אלאונורה לא זוכה לחמלה רבה מדי מידיו של המספר – אלאונורה תוארה כ"גוצה, בכתונת-לילה עגמומית, שוקיה עבים ושעירים ופניה הקטנות בוהקות מחמימות הכסת",  ואך לפני שורות אחדות חשב הגיבור ש"טוב היה לקחת גרזן ולנפץ את קודקודה" - אך לפתע נשטף המספר סנטימנטליות, והוא משחרר את אחת הפיסקאות היותר נוגעות ללב בסיפור, כשהוא מתאר את אלאונורה שבה הביתה מבילוי החתונה הלילי, רגע לפני שעולמה ייחרב עליה כשתגלה את דבר נטישתה –

"ירד הלילה; ירח ממורט, חלקלק, שט לו בלא שמץ חיכוך מבעד לעננים, ואליאונורה, חוזרת הביתה אחרי חצות מסעודת החתונה, קצת מבוסמת מן היין ומן הבדיחות העסיסיות ומברק מערכת כלי-האוכל שקיבל הזוג הצעיר במתנה, הלכה לה לאיטה והעלתה בזיכרונה, מתוך עדנה צובטת-לב, רגע את שימלת הכלה ורגע את יום כלולותיה הרחוק שלה – ונדמה לה שאילו רק ירדו קצת המחירים היו החיים נעימים כל-כך, ואפשר היה לקנות קנקן-חלב קטן אדמדם, להוסיפו למערכת הספלים האדמדמים, (...) כל אלה נסכו בה איזו עליצות עמומה, וכשנכנסה אל המבוא ופתחה את הדלת אמרה אלאונורה בליבה שאושר גדול הוא, למרות הכל, להיות בעלת דירה, אמנם צפופה, חשוכה, אבל קניינה שלה."

האשה הקטנה עם חלומותיה הקטנים, הביתיים, כל כך שונה מבן זוגה בעל החלומות הכבירים. היא נוגעת ללב באופן מיוחד, ואולי זה רק טריק אכזרי של המספר, שמגביר את עוצמת האמפתיה כלפיה רק על מנת לזכות בתשׂוּאת-זעזוע גבוהה יותר מצד הקורא בעוד רגע, כשתגלה שנינטשה.

היא מוצאת בלאגן גדול  בדירה, "אך עוד בטרם תחשוב על פריצה" היא מגלה את הפתק היובשני שהשאיר פילגראם:

"נסעתי לספרד. אל תגעי בתיבות עם הפרפרים האלז'יראיים. תאכילי את הלטאות."

אם כן, גם החולם הגדול מתגלה כבעל חלומות ריאליים, הוא לא מרחיק עד לאמזונס אלא נשאר בגבולות היבשת האירופית, בגבולות הציוויליזציה. הוראותיו המפורטות מלמדים שאולי הוא אפילו מתכנן לחזור הביתה ביום מן הימים.

"במיטבח טפטף הברז" – אותו ברז עצמו כבר טיפטף במקומות אחדים בסיפור, זה לא סתם ברז, זהו שעון מחופש לברז המונה בטיפותיו את הזמן הנוקף, אך קודם מדד את זמנו של פילגראם ועכשיו את זמנה של אליאונורה. בשלב זה תפישת המציאות שלה עדיין אינה מעכלת את דבר היעדרו –

"עוד רגע ייכנס אל החדר, יאנח, יחלוץ את מגפיו, ישכב במיטה, יגדף את הברז..."  מבחינתה זה עדיין הזמן של פילגראם, אך מהר מאד היא מתפכחת "האיש הזה נטש אותה." רק למחרת בבוקר, בכניסתה לחנות, היא תגלה את האמת.

ועדיין, חלום מסעו של פילגראם גדול מחייו וגדול גם ממותו. המספר עוזב את תודעתה של אליאונורה  ומותיר אותה בfreeze, יושבת ללא נוע על מיטתה, וחוזר בפעם האחרונה לתודעתו של פילגראם המת, וכך מסתיים הסיפור –

"כן, פילגראם נסע הרחק. ודאי ביקר בגרנאדה, במורציה, באלבראצין, ודאי ראה את הפנסים המסנוורים באורם הלבן, המתנשאים אל-על בשדירה שבסביליה, ואת פרפרי-הלילה החיוורים המסתחררים סביבם. ודאי הגיע גם לקונגו, גם לסורינאם, וראה את כל הפרפרים שחלם לראותם – את השחורים הקטיפתיים שכתמי ארגמן פזורים להם בין עורקיהם, את הכחולים-הכהים, את הקטנים שעינם כעין הנציץ ומששניהם דומים לנוצות שחורות. ובמובן ידוע אין זה חשוב כלל שלמחרת בבוקר, בהיכנסה לחנות, ראתה אליאונורה את המיזוודה המשובצת, ואחר כך את בעלה, יושב על הריצפה ומטבעות פזורות סביבו, גבו אל הדלפק, ובפניו שנתעוותו והכחילו ניכר שמת כבר מזמן."

לחלום אין גבולות. לכן המסע המדומיין לא נעצר בספרד, וממשיך ומפליג הלאה. ואי אפשר שלא לעמוד על הקישור המיוחד שקושרת השפה העברית בין ספרד לבין חלום, אספמיא (אה, אורי?)

תיאורו החי של המסע-שלא-היה מטעה, יוצר רושם של המשכיות במקום שאין המשכיות. מכאן, שניתן להתבונן בסופו של הסיפור כברגע של לידה דווקא – מתוך הרחם הצפוף של חייו הקודמים מגיח פילגראם החדש, הנוסע פילגראם, והנה הוא עומד לחולל שינוי משמעותי ולחבור סוף סוף אל העולם החיצוני, לבקע את קליפת הגולם. אך ככל יצור חי אחר, ברגע שהוא נולד נקבעת גם עובדת מותו העתידית, הוודאית, וכך רגע לידתו-מותו של פילגראם, רגע בו הוא חווה שינוי של ממש, נדחק מהסטאטי לדינאמי -  הוא גם רגע של קבלת הדין, רגע של השלמה עם המוות, עם עובדת היותו בן תמותה.