משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

הבה נְדָמֶה שמתנהלת בתוכנו, ברגעים אלו ממש, מהפכה חברתית שלא נתנו את דעתנו עליה. המהפכה כבר הצליחה, למעשה, בעיקר משום שלא נתנו את דעתנו עליה. המשך שגשוגה העתידי תלוי גם הוא בשמירה על חשאיות גמורה.

 תפיסה מהפכנית כזו מנוגדת לכל פרוטוקול מוכּר של מאבק לשוויון זכויות: שיח המקופחים המוכר לנו הוא תמיד פומבי, בעדינות אנו מכנים זאת זכויות אדם. פוליטיקת הזהויות היא עמוד השדרה של השיח החברתי בתקופתנו, והיא מבוססת על קטגוריות ידועות (נו טוב, בואו נדקלם את זה יחד: גזע, מוצא אתני, זהות מינית ומגדר).  נדמה לי שניתן להוסיף ולמנות קטגוריה נוספת, שקצת נדחקה הצידה – הקטגוריה הגילית, הסובלת מיחסי ציבור כושלים במיוחד.

השאיפה של כל קבוצה כזו, בשלב ראשון, היא להשמיע קול ולדרוש הכרה, ובהמשך – להוביל שינוי של מבני הכוח הקיימים בחברה. התעוררות השיח הציבורי היא צעד משמעותי בדרך לכינון מהפכה חברתית. הא?

 אה לא, לא תמיד.

 על מנת לחזק את הטיעון שאעלה במפורט בהמשך, אני זזה רגע הצידה, אל המהפכה הפמיניסטית – מה מבדיל אותה ממהפכות חברתיות אחרות?

בעיקר העובדה שבין שני הצדדים, המדכא והמדוכא, מתקיים קשר מורכב. הצדדים חולקים משק בית משותף, רגשות, חלומות, דאגות וזיכרונות. ברור שמהפכה המערערת את מבנה היסוד המסורתי של התא המשפחתי היא מהפכה זהירה יותר, ולכן מלכתחילה זו מהפכה מוחלשת, מבלבלת, מלאת סתירות. 

 ועדיין – למרות הקשיים הללו, המהפכה הפמיניסטית הצליחה לחולל שינוי תודעתי עמוק ומהותי. שינוי בלתי הפיך. כלומר העובדה שבין הצדדים מתקיים קשר משפחתי, שהוא הקשר המחייב ביותר האפשרי בין שני בני אדם, הקרוב ביותר האפשרי – אינה מונעת מהמשפחה להפוך לזירת פעולה של מהפכה חברתית.

 ועכשיו לפואנטה.

 אני טוענת שבעודנו עסוקים בדברים אחרים, התחוללה סביבנו בשנים האחרונות מהפכה שקטה, אינטואיטיבית, נטולת שמץ תודעה מהפכנית אבל מוצלחת על פי כל פרמטר – ואני מתכוונת למהפכה הילדותית.

מעמד הילדים, זאת אומרת הילדים-שלנו-כפרה-עליהם-איזה-מתוקים-למות-עליהם, שבעבר הלא רחוק נחשבו למגזר פסיבי, תלותי וחרישי – Children should be seen but not heard וכיו”ב, עברו בשנים האחרונות תהליך העצמה מעורר השתאות.

 כל מוקד של כוח כולל בתוכו, מלכתחילה, את נקודות התורפה שלו-עצמו. זה אינהרנטי.

אין ספק שכהורים, ילדינו הם הנקודה הכי רכה שיש, הכי ממיסה, הכי מחייבת. אלא שכעת, מבלי שהרגשנו, העוצמה שצברו עלולה לאיים עלינו, לפוגג כליל את סמכותנו כהורים/מבוגרים אחראים, ולשבש ללא תקנה את הסדר החברתי הקיים –  או לפחות את הזכות להחזיק בשלט-רחוק של הטלוויזיה.

 על אלו הישגים וזכויות אנחנו מדברים?

 1.   הזכות לאי אלימות. בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת זה היה אקט לגמרי נורמטיבי להוריד סטירה לילד, ובמקרים קשוחים יותר – להשתמש בחגורה כדי לסגור עניין. היום? אין דבר כזה, הורים מכים מקבלים כותרות מפדחות בעיתונים. פעם רוב ההורים היכו, היום רוב ההורים נמנעים מלהכות, זו עובדה. טוב שכך. עם זאת אי אפשר להתכחש למחיר שמשלמים על כך במטבעות של אבדן הרתעה, תשאלו את אהוד ברק, הוא יסביר לכם את זה אנליטית. מה שאני עדיין לא מצליחה להבין זה איך רמת האלימות אצל הילדים נמצאת דווקא בעלייה. אולי זה בגלל הקפוצ’ונים?

 2.  אמצעים כלכליים – הזכות להרוויח כסף, הזכות להחזיק ברכוש פרטי. הילדים והנוער של היום גדלים לתוך תרבות צריכה דומיננטית, ומגיל צעיר הם מפתחים אוריינטציה צרכנית-בזבזנית מובהקת. הליכה לקניון, למשל, היא בילוי נפוץ עד מאד, נפוץ מדי. בימים עברו היה לגמרי מקובל שנערים ונערות מסייעים בפרנסת המשפחה, והמשכורת שהרוויחו הועברה ברובה להורים. היום? לא רק שהורים נמנעים מלגעת בכסף של הילדים, אנו עוד מוסיפים ומשלשלים לידיהם דמי כיס נאים. ילדים, משום מה, נוטים לקשור בין סטאטוס כלכלי משופר לבין סטאטוס חברתי נחשב (מעניין מאיפה הם קלטו את הרעיון המופרך הזה) – ולכן ילדים רבים מחזיקים בטלפון סלולארי משוכלל, בחדר פרטי מאובזר במחשב ובטלוויזיה; כמו כן מקובל לרכוש עבורם קונסולות משחקים, לפטופ לבית ספר, נגנים ניידים למיניהם, הלבשה והנעלה ממותגת, ובשעות הפנאי – לשלוח אותם לחוגים יקרים. אין ספק שרווחתם של הילדים תופסת נתח גדל והולך מהתקציב המשפחתי, כלומר מהאוברדרפט. 

 3.  החופש להתאגד -  יחד עם היכולת לקיים תקשורת פנים מפותחת, בלתי תלויה.  מיותר לפרט. יש צורך לפרט את אובססיית ה-אס אם אס-ים שלהם? ואיך לעזאזל הם מצליחים להקליד כל כך מהר? גם הרשתות החברתיות שוקקות פעילות דרדקית, מגיל תשע/עשר פחות או יותר הם עוברים לגור בתוך פייסבוק. יש להם עולם שלם ופרטי של תקשורת שחסום בפנינו.

 4.  הזכות לשתות אלכוהול, הזכות לקיים יחסי מין – נובעים מהלחץ החברתי להתבגר מהר, אני משערת. במסגרת שאר הסממנים של חיקוי עולם המבוגרים, הילדים משילים את סימני הילדות מהר מדי. הם משתוקקים לחקות את ההורים/מבוגרים אחרים בסביבתם,  גם בכל הקשור לפירות האסורים, המתוקים. יש פה בעייה רצינית, זה ברור. חוקי המשחק השתנו  ואנחנו עוד לא מבינים לגמרי מה קורה, מדחיקים, מסתכלים אל העבר השני. אבל לא חשוב כמה חול ישקע באזני בת-היענה הקטנטנות והפלומתיות שלנו, אנחנו מבינים שמידע הוא כוח, הנגישות המוחלטת שלהם למידע – כל מידע,  בלי יכולת סינון, בלי להפעיל שיקול דעת – היא פשוט מסוכנת ומסכנת. כאמא, אני מנסה להסביר, להזהיר, לאיים. משננת להם שוב ושוב לשמור על גבולות בטוחים. מתפללת בלב שמשהו מכל זה באמת נתפס שם, ברשת היותר מדי מחוררת של מי שהם מרשים לעצמם להיות. אבל מה אנחנו יודעים על הילדים שלנו?

 מתוך הצייטגייסט של שיח המקופחים, מתוך הדיבור המתמשך על זכויות אדם, ילדי התקופה הפנימו היטב את רוח הדברים בצורה לגמרי אינטואיטיבית. שומעים את זה אצלם כשהם מתווכחים עם מורים בבית הספר – ‘למה את מקפחת אותי?’ ‘מגיע לי…’ , או כשהם עומדים על שלהם מול ההורים, בעזות פנים שלא יכולנו לדמיין אפילו כשהיינו בגילם, ואני מתנצלת על ניחוח העובש הקל העולה מהצירוף ההכרחי ’כשהיינו בגילם’. זכויות לא ניתנות כשהן שמורות בואקום. תמיד כשצד אחד מתחזק, פירושו  שהצד השני מאבד מכוחו, מההגמוניה שלו. אנחנו מאבדים מכוחנו.

 האם יתכן שמתחת לאפינו ממש מתרקמת לה מהפכה חדשה, חשאית, שסוכניה כלל אינם  מעוניינים שנדע שהם נלחמים בנו, כי הנמנום שלנו הכרחי להצלחתה השלמה של המהפכה, שכבר זכתה להישגים נאים ביותר?

פורסם גם ב'מחשבה שניה'