היא הגיעה מתנשפת אל הבורקסים, גוררת עגלת קניות קטנה.
אני חיכיתי בגבינות, ממש ליד.
הסופרמרקט במרכז הכרמל הוא סופרמרקט של זקנים והשעה הייתה מאוחרת, כמעט שעת סגירה. המאפים הטריים כבר הוצעו ללקוחות בהוזלה של חמישים אחוזים, ואותה אישה ידעה בדיוק מה היא מחפשת. הסתכלתי עליה. היא הייתה מבוגרת, עבת-מתניים, ולבשה מכנסי טרנינג ישנים בצבע תכלת עם פס בצדדים. המחצית העליונה של גופה שחתה בתוך כתונת גברית גדולה בגוון אפור ירקרק. הייתי רוצה להיות נדיבה כלפיה ולומר משהו נחמד כמו, 'שרידי יופייה עוד ניכרו בפניה', אבל האמת היא שהפרצוף שלה היה בצקני מכדי להתוות מתוכו עבר מפואר, גם אם מומצא.
בשל השעה, הבורקסים הוצעו בשירות עצמי כשחלונות התצוגה מופשלים כלפי מעלה. היא רכנה על אחת התבניות מתוך קירבה גדולה מדי, נגעלתי ממנה והתביישתי שנגעלתי. ביד אחת החזיקה שקית נייר לבנה ובידה השניה מלקחיים. בזריזות סילקה בורקס אחרי בורקס לתוך השקית, מתוך בולמוס משונה, להוטה כל-כך - כמו בזבזה את יתרת תשוקותיה עלי אדמות באיסוף אותם בורקסים.
היא לא הפסיקה עד שהשקית התמלאה. שמתי לב שהתמקדה בתבנית אחת, ההיצע המגוון בתבניות האחרות הותיר אותה אדישה.
היא הניחה את השקית המלאה בעגלה ודידתה משם בכפכפיה.
ברור שהלכתי לשם, אל הבורקסים.
התבנית, שהייתה ריקה עכשיו למעט בורקס אחרון ויחיד - חתוך באלכסון עם גרגרי פרג מלמעלה - בפתקית הצמודה נכתב 'מעדן חצילים', וצויין המחיר, ארבעים ושישה ש"ח לקילוגרם. מבלי להביט לצדדים חטפתי משם את הבורקס האחרון ותחבתי אותו, בבת אחת את כולו, לתוך פי הפתוח.