משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

במסגרת "עוץ בעיר" - סוף שבוע של יצירה אמנותית בין-תחומית המתקיים ממש עכשיו, ביקרתי הערב (חמישי) במיצג Soak של שחר מרקוס שנערך במוזיאון תל אביב.

שורות נבחרות מתוך הפלייר הצהוב שהונח על שולחן צדדי:

"סביב שולחן מפואר יושבים ארבעה פרפורמרים בתלבושות מסוף המאה ה-19, וסוחטים את המיץ ממאות תפוזים שבמרכזו. המיץ שמחלחל, מתנקז לאקווריום הממוקם מתחת לשולחן, בתוכו שוכב האמן עירום, עד שגופו מתכסה לאט בליטרים רבים של הנוזל. ב1964 חכרה מדינת ישראל את מגרש הרוסים בירושלים, בעסקת חליפין. אוניות עמוסות בתפוזים נשלחו לרוסיה הסובייטית תמורת הזיכיון. במסע אישי, פיסי ורוחני כאחד, חוקר שחר מרקוס את תגובתו של הגוף לחומרים הפיסיים וההיסטוריים, כשיחסיו לחומרים בוחנים את העמדה והתפקיד של גופו האנושי לצד תפקידו של היוצר."

עוד השתתפו: שרון ב.ה שטרן, רונן הרשקוביץ, אורי לוינסון, ליאור אמיר קריאל, אמיר שרייבר.

אמנות המיצג מטבעה מחוללת התקהלות; כל מיצג הוא למעשה אירוע כפול, המורכב הן מההתרחשות האמנותית ובו בזמן מכיל גם את תגובת הקהל כחלק מהמופע. 

במקרה של Soak תגובת הקהל, בגדול, נחלקה לשתיים:

"חבל על המיץ!" הייתה התגובה הפופולרית אצל הנחרצים שבצופים. לעומתם, שאלו אחרים בחיישנות - "תגידו, אבל לא חבל על המיץ?"

המיצג התקיים בקומה התחתונה של מוזיאון תל אביב, ואת התפוזים ניתן היה להריח כבר מרחבת הכניסה למוזיאון. חששתי שאולי לא יגיעו מספיק אנשים, לשמחתי התבדיתי והיה די צפוף, כנראה בשל תצוגת מכוניות עתיקות שמשכה קהל רב. עם זאת, לא ברור מדוע מיצג שמתקיים בשעות אחר הצהריים מוכרז מחוץ לתחום עבור דרדקים. אחת משוטרות המקוף הקבועות של המוזיאון גירשה את הילדים בטיעון המשכנע: "זה לא בשבילם." ראיתי שהילדים דווקא התעניינו מאד בדוד העירום ששוכב בתוך אקווריום מיץ, ובדודים האחרים, עם התלבושות המוזרות. להגלייה שלהם אל מחוץ למתחם היה ריח לא נעים של צנזורה, של אקט אנטי-חינוכי במפגיע. לפיכך, הערה טכנית לפעם הבאה - אם במביני נון גרטה, נא לקיים מיצגים בשעות בהן אין ילדים במוזיאון. אלמנטרי.

אז מה היה לנו?

ארבעה אצילים בריטואל סחיטה מונוטוני. סביבם כירכרו שני משרתים, שדאגו לחדש את מלאי התפוזים ולרוקן את דליי הקליפות שהתמלאו. מדי פעם הניף אחד האצילים את כפות ידיו בתנועה אדנותית, תובענית, ואחד המשרתים מיהר אליו כשהוא אוחז בקופסה מהודרת ובה ממחטות נייר. המשרת דאג לקנח את ידיו של האציל בתשומת לב ולאחר מכן ניגב עבורו את משטח העבודה. כעת יכול היה האציל להמשיך במלאכתו. כשמיכל האיסוף במסחטה התמלא במיץ, יצק האציל את התכולה מעל למרכז המשוער של ערימת התפוזים. המיץ הסחוט חילחל דרך שכבות התפוזים ומשם ניגר בקילוח צהוב דקיק על בטנו התחתונה ועל ערוותו של האמן השרוע. ניחוח ההדרים המשכר, יחד עם מראה המיץ הסמיך הניגר על הגוף העירום, יצרו, איך להגיד, מרחב אירוטי ניחוחי. כן, הרגשתי צימאון. ו...בלעתי רוק.

עוד קצת רזולוציה, בבקשה. תודה.

ארבעה אצילים. זוג מבוגרים וזוג צעירים. שני גברים, שתי נשים. ארגמן וזהב. רכות המשי ונוקשות הברוקאד.

האסוציאציה הראשונית - אסוציאציה מבנית יש לדייק - 'מי מפחד מוירג'יניה וולף', אבל באותה מידה זו יכולה להיות משפחה המסבה לשולחן (וכמה שעות מחיינו אבדו בישיבה משפחתית סביב שולחנות).

הטקס המוצג, כשלעצמו, הוא נטול משמעות. זוהי סידרה חוזרת של תנועות, משפט תנועתי שחוזר על עצמו כי ככה החליט האמן, באותה מידה הוא יכול היה לקבוע סדרה אחרת של תנועות. אסור לשכוח שגם בטקסים שלנו, 'האמיתיים', המשמעות של הטקס נגזרת מתוך מעטפת ההבנייה התרבותית שהוצמדה לו. טקס הוא סדרה מוסכמת ופומבית של פעולות, המשמעות שלו נגזרת מתוך ההיסטוריה המשותפת אותה אנו מכנים מסורת. ברדוקציה מקסימלית - טקס הוא סימן נושא משמעות.

משמעות? הבה נראה

למשל, המיצג מראה לנו שתי שכבות קיום - בשכבת הקיום העליונה שולטת מראית העין המהוגנת, היצרנית, בעלת גינוני המופת, בעוד שתחתיה רוחש ומבעבע אגם של יצר: צבעים, ריחות, טעמים, מגע צורב של נוזל בעור. הכל חשוף, גולמי, בוטה.

או למשל, המוות הנוכח כצל תמידי תחת שיגרת החיים עליה אנו מעמיסים אינספור מטלות קטנות וטיפשיות.

המוות, טוען האנתרופולוג הפולני ברוניסלב מאלינובסקי, מעורר בשארים תגובה מפוצלת של אהבה ותיעוב. השארים נמשכים אל הנפטר (אהבה) אך נדחים מפניו בשל השינוי שחולל בו המוות. הם רוצים לשמר את הקשר חרף המוות (אורפיאוס?) אך בו בזמן שואפים גם להשתחרר מהמת באופן מוחלט (אורפיאוס!), כי החיים סופיים והמוות לא. הפרידה מן המת היא אישור מחדש של ערך החיים, ההכרה שהחיים ראויים להימשך. במקרה כזה טפטוף המיץ פועל כשעון, זהו הזמן שמכסה את המת בהדרגה ויחד עם זאת ממשיך להצטבר לחובתנו, החיים.

שעון זה רעיון מעניין

הריטואל הזה מציע כמה שעונים בו זמנית:

תנועת הסחיטה - זו יחידת הבסיס, תנועת הסחיטה האחת היא יחידת הזמן המיצגית הקטנה ביותר, והיא חוזרת על עצמה פעמים רבות.

תנועת הנפת הידיים, ריקון הדליים, ההוספה הטיקסית של עוד תפוזים - עוד יחידת בסיס, משפט תנועה שמרווחיו ארוכים יותר. זה השעון השני.

מפלס המיץ הקולקטיבי שעולה  במיכל הוא השעון השלישי.

שעון הדורות - האצילים המבוגרים מול האצילים הצעירים - שעון רביעי.

השינה של האמן, השרוע בתיבה - בזמן שהייתי שם הוא לא פקח את עיניו אפילו לא פעם אחת - שעון חמישי.

התלבושות התקופתיות, המתוארכות לסוף המאה התשע עשרה - שעון שישי.

והזמן 'האמיתי' - זמנם של המתבוננים במיצג - הוא השעון השביעי.

מספר השעונים תואם את מספר המשתתפים במיצג.

על אדונים ומשרתים, או - מה בדיוק מחייבת האצילות שמחייבת?

אי אפשר להתעלם מהמימד המעמדי של המעמד. בהקשר הזה המיצג מציע כמה היפוכים מעניינים.

העיקרי שבהם - האצילים עובדים!  חייבים להודות שזה מראה משונה ביותר. הם צוברים רכוש נזיל, בפורמט של מיץ. החיבור בין אצילים לבין עבודת כפיים הוא חיבור לא שיגרתי, הרי אצילים מטבע ברייתם נועדו לתענוגות, רצוי מהסוג המושחת (זוכרים את הפתיחה של עשיו של מאיר שלו? הדוכס שמקנח את ישבנו האנין בגוזלי אווזים חיים?). אבל ברוח סוציאליזם-סבא, לאצולה 'שלנו' אין זהב. לכל היותר יש להם תפוחי זהב, מה שמגחיך קצת את כל העניין.

 אין לנו מורשת מקומית של סיפורי אצולה - לא, אין טירה אל תביט עליה, היא איננה, כתבה ושרה אסתר שמיר, הגבירה כבר מתה, אין נהר בלי מים. יותר מדוייק מזה אי אפשר. אפילו המופע ההיסטורי של הברון אדמונד דה-רוטשילד בארצנו כרוך במפעל ההתיישבות הציוני, ולא בהקשר של מותרות וחיי פאר. עם כל הכבוד, גני רמת הנדיב רחוקים מוורסאי ממש כפי שזכרון יעקב רחוקה מפאריס.

עבודה ותפוזים, אני רוצה להתעכב על היבט עמלני נוסף, היסטורי - קיים קשר הדוק בין תפוזים לבין אתוס העבודה העברית. החלוצים בני העליה השניה חיפשו עבודה כשכירי יום בפרדסי האיכרים בני העליה הראשונה, שכבר הספיקו להתבסס כאן. האיכרים מצידם העדיפו להעסיק פועלים ערבים. התחולל מאבק שכלל הצבת משמרות מחאה שמנעו בכוח כניסת פועלים ערבים לפרדסים, ועוד: השבתות, התנגשויות, מעצרים ומשפטים. אולי המיצג מעלה גם ביקורת חברתית עדכנית, קץ העבודה העברית, לפחות במובן הזה שכולנו נהיינו אצילים, והעבודה, עבודת הכפיים  - נהייתה עבודה זרה.

במסגרת מותר האציל על האדם, אנו זוכרים עד היום את סיפורי אמבטיות החלב של קליאופטרה, שהייתה בעלת תודעת ספא מפותחת. במיצג של שחר מרקוס האצילים עמלים קשה ומי שזוכה לטבול טבילה דקדנטית הוא דווקא האמן. עם זאת, מיץ תפוזים הוא נוזל חומצי יותר ודביק יותר בהשוואה לחלב. קשה להאמין שהטבילה הזאת השביעה את מרקוס רוב נחת. 

כמו כן כדאי לשים לב שפער המעמדות נשמר בכל מקרה - עדיין יש אצילים ויש משרתים, וההפרדה ביניהם ברורה.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים

אז זהו, שלא יודעים. לצערי לא יכולתי להישאר עד הסוף, הייתי חייבת ללכת. מה באמת קורה בסוף? המיכל מתמלא? מישהו מציל את האמן מטביעה ברגע האחרון? האצילים מתמרדים? המשרתים מחלקים את המיץ לקהל, בכוסות פלסטיק קטנות, מפצירים בקהל לשתות הכל וכך מצילים אותו?

ואיך מרקוס יוצא מהמיכל? ככה, as is, נוטף מיץ ודביק - הוא פשוט מתרומם ומתעטף בחלוק מגבת? ואיפה בדיוק הוא שוטף מעליו את כל הפיכסה? בשירותים של המוזיאון? בממטרות של גן הפסלים?