קול דממה דקה עד כדי כך שלא מדברים על זה בשום מקום. לפיכך גם כאן אין טעם להציב שורה עד שתיים עם תיאורים מפורשים מאד, מהסוג שאי-אפשר למצוא אפילו ברומאנים הכי עבים. מה זה כבר ייתן לי? אני לא רוצה לעשות בעיות. באתי בטוב ועוד מעט אסתלק, ואז גם אשחרר אתכם, את כולכם, בלי תנאים. מה אתם חושבים, שאני לא יודעת שאנשים הגונים כבר אכלו ארוחת ערב, הפעילו מדיח, צפו בחדשות? אני לא ברברית (פאוזה). רק קצת מבוגרת, תיכף 44. הכל טבעי, באלוהים. לא המצאתי כלום. תוכלו לקרוא על תופעות כאלה באנציקלופדיה. אם לומר את האמת, גם אני במקומכם הייתי מעדיפה לעלעל בספר שעוסק בחניטת מלכים במצרים העתיקה או במגזין שמתאר הרגלי היגיינה של חוצנים.
ובכל זאת.
אני פה בשביל להעלים. למחוק אותו. לאיין, לבטל, להוריד, להכרית, לסלק, לנכש. הגיע זמנו. אבל קודם יש לקיים טקס פרידה חגיגי. אולי תתקרבו עוד? מי לא מכיר את הטקסים האלו, כשבעל-הפרידה עומד קצת אבוד ודומע, בעוד כל האחרים לועסים בורקס תרד באדישות תהומית. תתקרבו, תתקרבו. הנה, הכנתי נאום קטן: אני רוצה להודות לקוס שלי על השירות רב-השנים. באמת ללא דופי. כל הכבוד. תודה רבה (פאוזה). ולאות הערכה, אני רוצה להיפרד פומבית, ולהצהיר שאין לי טענות וגם לא במה להתבייש. הכל מאה אחוזים טבעי. לכבוד הטקס אפילו קניתי סבון תוצרת חוץ, מאנגליה, וכמעט התפתיתי לאחד התכשירים, מאלו שכתוב עליהם "שטיפה אינטימית" במסתורין גדול - אבל עד כאן. בית מרקחת הוא מוקד של בושה גם אם מנסים לטשטש את זה באמצעות חמישה סוגים שונים של חוט דנטלי. חלקכם אולי יודע שהייתי מעדיפה למות אלף פעמים מאשר להציב את זה גלוי על הדלפק.
עכשיו אספר על השכנה שלי, נירה קרסו, כי כל סינדרלה בפוטנציה זקוקה לפייה טובה. אנחנו חולקות קיר משותף. נירה היא אישה גבוהה ועפרונית, עם שיער בלונדיני מעושן וחזה קטן, צירוף נפוץ אצל שחקניות קולנוע מזדקנות בסרטי סתיו אירופאיים. היא לא מתאפרת אף פעם, ויש לה כפות ידיים כל כך קטנות שזה כמעט נחשב למום. לנירה יש קול קליני וכלב דני ענק איתו היא רצה על שפת הים לפנות ערב. אתם מכירים את הטיפוס - נשים כמוה מתחתנות בדרך כלל עם רוקחים או רופאי שיניים, ויש להן בארון מדור נפרד לשמלות מארחת ארוכות ממשי. במקרה יצא שנירה קרסו, השכנה שלי, היא מעלימה מדופלמת. כשחזרה מחו"ל אחרי שהות ממושכת, רק אמרו עליה שהיא "אלטרנטיבית". אבל השכנות לא הפסיקו להתלחש, והרגשתי שטמון שם עוד משהו, דיבור בזרם חלש שכל כולו התחמקויות וחצאי מילים בכפל משמעות. בסוף מישהי סיפרה לי שנירה למדה בגרמניה להעלים קוסים. להעלים קוס באמת, את האיבר עצמו, לא רק להעלים מהדיבור כמו שכולן עושות.
בדיוק עברה בכביש משאית גדולה של "יעקב הובלות" ושמעתי את ההסבר קטוע וחלקי, ולא היה לי נעים לבקש ממנה לחזור על הכל שוב. למען האמת הפרטים לא כל-כך משנים, מה שחשוב זה רק העיקרון. היום אפשר למצוא דברים שפעם לא חלמנו עליהם - ב"דפי זהב" יש אפילו מדור נפרד לפולות כינים מקצועיות בתשלום שקוראות לעצמן כינניות. הכל עניין של ביקוש, ככה עובד הקפיטליזם – כשנוצר צורך הוא קורא למענה. אין ואקום, רק כוחות שוק. אי אפשר להגיד שהרעיון הזה לא עבר לי בראש עוד קודם, יותר כרעיון מאשר כתכנית פעולה. בעיקר בחורף, כשהקוס שלי מיילל בלוזים אל הירח הקר, או בקיץ, כשאני תופשת גלי חום ודפיקות לב מואצות גם בלי אף גבר בסביבה (פאוזה).
מתחיל להיות מאוחר. אולי כדאי שכבר אדליק את הנרות ונוכל להתקדם.
לנירה קרסו יש דירת ארבעה וחצי חדרים מרווחת, חדר אחד משמש כחדר טיפולים והחצי חדר מתפקד כחלל המתנה נעים וביתי, עם ערימת ז'ורנלים של עיצוב ופינת קפה ואפילו חבילת ביסקוויטים 'לוטוס'. אף אחת לא יודעת להסביר איך נירה מעלימה. האם היא מוחקת כמו שמוחקים שגיאה? גם אז הרי תמיד נשאר סימן, חריטה קטנה, זֶכֶר. אולי היא פשוט מנתקת את זה במשיכה אחת מיומנת. נזכרתי במרפאים הפיליפיניים העממיים שהיו פופולאריים באמצע שנות השמונים. הם היו דוחפים ידיים לעומק הבטן ושולפים החוצה קרביים מהבילים של תרנגולת, ומכריזים – הנה הסרטן שלך, עכשיו אתה בריא, גובים את הדולרים ופונים לבא בתור. מעניין איפה היא מחביאה את הדני כשבאות אליה מטופלות. אני מרגישה אותו מבעד לקיר כל הזמן, משמיע קולות עמומים של אחד שחופר מנהרת מילוט. אבל הקירות מתעתעים, והוא בטח כורע בהשלמה על השטיח, מביט בעיני-דם בדלת הנעולה. הוא גדול כל כך. מה היא נותנת לו לאכול? אני לא רוצה לחשוב על מה שהיא נותנת לו לאכול.
קבעתי אצלה תור ונירה אמרה שמזה זמן היא מצפה לבואי. חייכתי חיוך ריק ולא שאלתי אף שאלה. לפני שבאתי ביצעתי טקס ניקיון מתיש, עד הבהקה. אם נירה צריכה לגעת בזה, נניח להעביר ממקום למקום - שיעבור הכי מצוחצח וייצוגי. אבל נירה לא קמה מהכסא ורק הסבירה לי שזה תהליך ארוך ומסובך של פרידה, שיכול להימשך לפעמים אפילו שנתיים. ביקשתי סליחה והלכתי לשירותים. הדני חמק לידי במסדרון והעיניים שלו היו העיניים הכי עצובות שראיתי בחיים. בשירותים מיששתי את עצמי, הכל היה במקום. התנצלתי בפני נירה ואמרתי שאני עוד צריכה לחשוב, כמו שאומרים לזבנית בקניון כשמודדים שמלה והיא לא בדיוק מה שרוצים. "צריכה לחשוב" זה בעצם מין קוד נשי בינלאומי מוסכם לפרידה מנומסת.
באינטרנט, אתר אמריקאי הציע סט העלמה שכולל נייר לטש, מחוך פוליאסטר עם גוף חימום בילט-אין וקרם טיפולי ב49.99$. הם הבטיחו תוצאות תוך 29 ימים, והראו תמונות מרשימות של לפני ואחרי. באתר אחר, עם אוריינטציה ירוקה ופורום משגשג לענייני מיחזור, סיפרו על שיטות העלמה טבעיות המבוססות על דמיון מודרך וקומפרסים של תה צמחים. הלכתי על זה.
שבועיים תרגלתי באדיקות. לא נרשם שום שינוי. במשך חצי שעה בכל בוקר שכבתי על השטיח, מדמיינת את הקוס מתרכך ומתערפל לי בין הרגליים. חשבתי על בשר, על חתיכת בשר שמאבדת צורה ופשוט נמסה ומתפוגגת אל שאר איברי הגוף. ברקע שמעתי את קונצרט הבוקר של "קול המוסיקה". זה לא כאב, לא יותר משן חלב מתנדנדת. דמיינתי חריץ שמתאחה כמו פצע. רקמה חדשה נרקמת, חלקה, כמו אצל בובת ברבי. בשלב הזה כבר הייתי עייפה וקצת מיואשת, ושקלתי ברצינות לוותר על כל העניין ולנסוע לנוח בפלמה דה מיורקה. אבל בדיוק נירה קרסו ורופא השיניים שלה נסעו לסקי בגשטאד, והתנדבתי להאכיל את הדני.
בלילות, אחרי שהשכבתי את הדני לישון, התחלתי לעיין בחיבורים של הוגות פמיניסטיות מהספרייה של נירה. הן המליצו ללכת עם האנטומיה הנשית ולא נגדה. התמלאתי חרטה כנה.
כמו בהצגה, עכשיו הזמן הנכון להחשיך את האמבטיה ולהדליק את הנרות. ככה יותר חגיגי (פאוזה). עכשיו הזמן להעיר את הקוס בפעם האחרונה, בהחלט מגיע לו למות מיתת נשיקה... מספיקה טפיפת אצבעות קלה, ואני מרגישה אותו מתנער ונענה כמו כלב זקן נאמן שמתעורר מהפרקדן הקבוע שלו. (פאוזה).
(עוד פאוזה).
בסיכומו של דבר, קוס זה לא כל כך פרקטי, זה לא שהוא מסוגל, למשל, להתנפח פי שניים בעת סכנה ולירוק רעל קטלני למרחק של מטר-שניים. אם זה היה קוס-שמירה לא היה עולה בדעתי להעלים אותו, אבל מה הטעם לתחזק קוס לא פונקציונלי. כדי לעודד את עצמי אני נזכרת איך פעם הקוס שלי היה תינוק ורדרד שמנמן, והיום הוא גבר מנומנם ונרגן. אני צוחקת בקול. אחר כך אני יוצאת מהאמבטיה, ומתחילה להכניס לתוכו דברים. אם אפשר להוציא משם תינוקות, אין שום סיבה לא לנצל את המקום הפנוי לאחסון. כמו שאמרו הפמיניסטיות, צריך ללכת עם הגוף ולא נגדו.
מה לא הכנסתי? ראשון נדחף פנימה יומן חיים שכתבתי מגיל 12 עד לצבא. אחר כך הכנסתי כמה תכשיטים שקיבלתי לבת מצווה ולחתונה. ספר שירים שכמעט מתפרק מרוב קריאה ועטיפה ריקה של קונדום ששמרתי למזכרת. זוג נעליים מצויין. התלבטתי אם כדאי להכניס את הסלולארי. הכנסתי יד כדי לבדוק אם נשאר עוד מקום, ואחר כך את היד השניה, השאר כבר נכנס בקלות, כי ככה זה כשהולכים עם הגוף ולא נגדו.
תעשו טובה, תכבו את הנרות ואל תשכחו להאכיל את הדני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: