לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

משהו מתרחש במחסן הפסנתרים


Avatarכינוי: 

בת: 58

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2010    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

9/2010

מכתב לא"ב [2]


 

א"ב יקר,

 

שוב שלום, ושתדע לך שהמכתב הזה נכתב תוך שחרור פיהוקים אינטנסיבי. למרבה הצער אני לא מצליחה להסתגל לשעון החורף; הבוקר, למשל, התעוררתי בארבע ושלושים (לשעונם) לצלילי מופע השחרית של משאית הזבל המקומית. למה הן תמיד חורקות כל כך? דומה שכל משאית זבל מצויידת במגבר חריקות אינטגרלי כחלק מקונספירציית החריקות הגדולה של עובדי התברואה באשר הם.

 

(אגב, אסור לי לכתוב מכתבים כשאני עייפה. מערך ההגנה הטבעי שלי נפגם וכל העכבות הרגילות מתמוססות. זהו מצב מאד מועד לפורענות. בכל זאת אני כותבת).

 

 

חשבתי עליך היום לא מעט. בעיקר העסיקה אותי השאלה מה לכתוב. החלטתי לספר לך על בית-הקפה הקטן בו ביקרתי היום לראשונה. בית הקפה הזה ממוקם בשיטחה של תחנת הדלק הסמוכה למקום מגוריי. בשנים האחרונות תחנות הדלק בפריפריה משמשות כמיני-מרכז אזורי שוקק, במקרה שלא ידעת את זה. אם כן, בית הקפה - שולחנות אחדים בפנים – עיצוב כפרי מיושן, פורמייקת עץ גושני, מכונת אספרסו ענקית - ועוד כמה שולחנות בחוץ, עם תצפית אסטרטגית על המשתלה הסמוכה ונוף פתוח לכביש, לעמדות התדלוק העצמי, למכונה האוטומטית להשכרת סרטים (חמש שנים אני מתדלקת שם, מעולם לא ראיתי מישהו מושך החוצה סרט).

  

ככה נראית הפריפריה החקלאית, אם תהית – קלישאת נוף וברקע הברושים, שמי שרב חיוורים וכיו"ב.  אתה טיפוס עירוני מובהק, מיותר לציין את זה אפילו. ירושלמי, כי את ירושלים אני לא מכירה ולכן קל לי יותר לדמיין אותך שם. עין כרם? רחביה? קישטה גרוסמן. קישטה. אני מתאפקת בכל כוחי לא להדביק לך מקטרת. אני מקווה שאתה מעריך את המאמץ.

 

כאמור, זה היה הביקור הראשון שלי בבית הקפה הזה, שנראה לגמרי שכונה (אני מעדיפה בתי קפה גדולים ואנונימיים על פני אינטימיות מסתחבקת בנעלי בית ושימוש נונשלנטי בשמות פרטיים). מאחורי הדלפק עמד בעל הבית - גבר קטן, היפראקטיבי, קצת קולני וגס הליכות. הוא נראה כמו טכנאי מכשור ובקרה שיום אחד מאס במקום העבודה (עשר שנות וותק במפעל לליפוף שנאים אי-שם בקריות), והחליט לשנות את חייו מהקצה לקצה. זה קרה מן הסתם באיזה אמצע ספטמבר אחד, חודש עם מסורת של החלטות גורליות, כשהבריג והזיע וכייל את הבקר וניסה להשיג את הג'ינג'י עם המפתחות ובדיוק גם נגמר החלב במטבחון. מה גורם לאנשים מיושבים בדעתם לקום ולהמציא עצמם פתאום מחדש ככה? נזכרתי בגידי, מהנדס קונסטרוקציות, שהיה פעם חבר שלנו. גידי אהב לפנטז איך יום אחד הוא עוזב הכל ופותח ביסטרו משפחתי על שפת הים: האישה תבשל, הילדים ימלצרו ומדי יום בשעות בין הערביים יצאו כולם החוצה, להפריח עפיפונים על רקע השקיעה.

 

[בכל אופן, ישבנו שם בערך שעתיים, וכל אותו זמן, למרבה ההשתאות, נכנסו לבית הקפה בזה אחר זה אך ורק גברים, רובם בעלי-כרס והליכה מתנדנדת של גברים בעלי-כרס - כל אחד מהם הזמין לעצמו ארוחת צהריים בסיסית, דהיינו פסטה, פיצה, כריך. כתושבת פריפריה ותיקה אני יכולה להעיד שהגברים הפריפריאליים נראים בציבור בדרך כלל בתצורה המשפחתית שלהם, ולכן מצעד הגברים הבודדים שנכנס לcaffe-in בצהרי היום היה מאד חריג, אפילו נוגע ללב במידת-מה. בעל הבית שרת אותם בחדווה קולנית ובמסירות, דומה שהוא מכיר את חלקם הגדול ממפגשים קודמים.  נוצרה במקום אחוות גברים לועסים, משונה ומצחיקה.]

  

אני חוזרת לסוגיית ההמצאה העצמית מחדש - בעודי הלומת רשמים מבית-הקפה, קראתי שוב סיפור של ריימונד קארבר שנקרא "ג'רי ומולי וסם". גיבור הסיפור הוא גבר בתחילת שנות השלושים לחייו, שמו אל. אל חי עם אשתו (בטי), ועם ילדיו (אלקס ומרי), ויש להם כלבה (סוזי). בסביבה נמצאות גם הגיסה (סנדי) והמאהבת (ג'יל). לאחרונה חש אל שחייו משתבשים. הוא חושש מפיטורים, נתון ללחץ כלכלי בשל מעבר דירה, ובאופן כללי חש שחייו יוצאים מכלל שליטה. אל מחליט להשתנות, הוא חייב להשתנות, רק אם יקח אחריות יוכל להחזיר לידיו את השליטה בחייו המתפרקים. כצעד ראשון אל עבר האני החדש שלו,  אל נחוש להיפטר מהכלבה סוזי. הוא מזהה בסוזי את גורם ההפרעה המרכזי, סוזי היא כלבה לא ממושמעת שאינה מקבלת מרות. להיפטר מסוזי, משמע, לסלק את היסוד הכאוטי מתוך חייו. הסיפור נפתח בהחלטה לנטוש את סוזי במקום מרוחק, מבלי לספר דבר לבני הבית האחרים.

  

עניין השמות הוא עניין משמעותי בסיפור, למעשה זהו המפתח להבנת הסיפור כולו. המספר שב ומונה את השמות כולם כמנטרה – אל, בטי, מרי, אלקס, סוזי, סנדי, ג'יל. אבל שם הסיפור – "ג'רי ומולי וסם" מכיל שמות אחרים לגמרי, ואני מודה שבקריאות הקודמות בכלל לא שמתי לב לעניין הזה – מולי היא בחורה מקרית שאל פוגש בדרכו הביתה אחרי שנטש את הכלבה, ג'רי הוא מוזג בבר, סם הוא שם כלבו הראשון של אל.

  

תוך כדי נהיגה, כשסוזי שרועה על המושב האחורי של המכונית, אל סוקר את חייו וחושב, "אף לא פעם אחת מאז שהיה ילד, כך נדמה לו, לא ידע מה זה להיות חופשי מדאגה ומצרות גרועות יותר." אל מוצא עצמו במפתיע נוהג אל האיזור בו גר בעבר, והוא שואף להתרחק משם עוד, עד לבית ילדותו ממש. הוא נזכר – " שם היו הנער שהוא היה והכלב שהיה לו רצים כשני מטורפים." תקופת הילדות היא זמן האיחוד הסימבולי עם הכלב, עם היסוד הפראי והחופשי שבנפשו. זאת לא הכלבה שהוא מבקש לסלק, אלא הדימוי של נער וכלב רצים יחדיו, את הדימוי הזה הוא מבקש למחוק. אל מביע משאלה ילדותית להשתקע בבית אמו ולא לצאת יותר, אך בסופו של דבר דבק בתכניתו המקורית ונוטש את הכלבה. בחירת המקום מלווה בהתלבטות – ואז – "פתאום ידע איפה". הוא חוזר לנקודת ההתחלה כדי להתפצל בה. האם הוויתור על הכלב מסמן את השינוי המיוחל? האם אל התבגר?

 

לא. בדרכו הביתה אל חוזר לסורו. הוא מנסה להתחיל עם מולי, משתכר, עוצר לעצירת-ביניים אצל המאהבת שלו. מהר מאד מסתבר שמהותית דבר לא השתנה אצלו. כשהוא מגיע הביתה – בוקא ומבולקא, כולם מחפשים את סוזי בהיסטריה. אל, מובס, מכיר בכישלונו, מתמלא חרטה – הוא מחליט אחת ולתמיד לעשות את המעשה הנכון ולחזור למקום הנטישה. הוא יחזיר את סוזי הביתה. כך הוא גם מבטיח לבטי, שמטיחה בו האשמות – "אני מבטיח לך, העניינים יסתדרו. אני אמצא את הכלבה ואז העניינים יסתדרו." לכאורה התיקון השני שלו הוא תיקון של אמת. אל מכיר באחריותו המוסרית, הוא בבחינת חוטא שחזר בתשובה. קארבר מעצב את רגע ההכרה כרגע שיא באמצעות דיבור פנימי בגוף ראשון, בניגוד לשאר הסיפור, בו מוגש ההרהור הפנימי תמיד בגוף שלישי:

 

"אל אלוהים, בלב צונח. מה עוללתי? (ההדגשים במקור)

  

הסיפור מסתיים בסוף פתוח – אל מוצא את סוזי, אך סוזי מסרבת לחזור למכונית. היא מתרחקת, עוזבת את שדה ראייתו, וזו הפיסקה הנועלת את הסיפור:

 

"הוא ישב שם. הוא חשב שהוא לא מרגיש כל-כך גרוע, בחשבון כללי. העולם מלא כלבים. יש כלבים ויש כלבים. עם כלבים מסוימים אתה פשוט לא יכול לעשות כלום."

 

לכאורה, המספר המובלע לא שופט את הגיבור שלו אלא מניח אותו כפי שהוא לפני הקורא, ישפוט הקורא – אל עשוי לחזור הביתה אל בטי, להתחלה חדשה, או אולי לא. אבל אז חוזרים לשם הסיפור – ג'רי ומולי וסם – הם הייצוגים הלא-משפחתיים בעליל של אל, זה החותם שהמספר בוחר להטביע על פני הסיפור כולו. אל עדיין לא יודע מה יעשה כשיחזור הביתה, המספר - יודע גם יודע, הוא כבר בחר בשבילו - לא בטי, אלקס, מרי, סוזן, סנדי וג'יל, אלא מולי, ג'רי וסם. פתאום הפיסקה האחרונה נראית כמו המצע האידיאולוגי עליו ימשיך אל לטוות את מסכת שקריו העתידית. שום שינוי מהותי לא ייצא לפועל, כי 'עם כלבים מסוימים אתה פשוט לא יכול לעשות כלום'.

 

אולי, א"ב יקר, הדרך לחולל שינוי היא לבחור מלכתחילה בשינוי הנכון, לשינוי מינורי יש סיכוי גדול יותר להתממש:  ביום הכיפורים הקרוב, כך החלטתי, אשב סוף סוף לארגן את הערימות הבלתי-נתפשות של הניירת שהצטברה אצלי בשנתיים האחרונות. הגיע הזמן. אם לא חשבון נפש נוקב, לפחות חשבון ארנונה.

 

 

נכתב על ידי , 14/9/2010 00:03   בקטגוריות ריימונד קארבר  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אסף ב-23/9/2010 11:04




135,252
הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , ספרות , אומנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למירי שחם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מירי שחם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)