משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

ואז, כעבור זמן-מה, אולי יומיים או שבועיים או חודשיים, יתרחבו בהדרגה מרווחי הזמן בין מכתב למכתב – די ברור שאתה קצת פחות כרוך אחריי מכפי שהיית בהתחלה. עולה בי חשש/חשד שאולי נבהלת, אולי התחרטת על שנחשפת מולי קצת יותר מכפי שהתכוונת מלכתחילה. אולי אתה מרגיש שאפילו איבדת שליטה פה ושם (הסיפור על השכנה היחסנית והחתול הפרסי במלרע ותיבת הכלים שאביך הוריש לך באמת קצת קיצוני) – אתה! מאבד שליטה! תתאר לך.

מלבד זאת אינך רגיל לדבר כל כך הרבה על עצמך. בינך לבינך אתה מתמלא בחילה לנוכח התכסיסים הקטנים בהם אתה נוקט על מנת לשאת חן, משחקי מילים וקריצות וכפלי משמעות, כמו היית סוכן מכירות חלקלק בחליפת פוליאסטר ולא פרופסור מופנם למדעי הסביבה. טבעי שתבקש לסגת מעט. אולי סתם נמאס לך ממני ומהשטויות שלי. מאי נפקא מינה, האותות מכיוונך נחלשים.

זה הזמן להפסיק לשלוח אליך מכתבים.

                                             את החבילה הראשונה אתה מקבל כעבור שבוע, לתיבה שלך במקום העבודה.

זו חבילה שעטופה בנייר חום סטנדרטי, אתה בוחן את כתובת השולח אך זו מטושטשת מדי. בתוך החבילה אתה מגלה צנצנת ובה עוגיות סולת קטנות עם הל, וצילום חורפי של ילדה עומדת בקצה מגלשה, עם זר יום הולדת על הראש. בנוסף, מצורפת לחבילה גם שקית אטומה קטנה ובה כדור צמר גפן. כשאתה קורע את השקית החדר מתמלא ניחוח בושם נשי.

יומיים מאוחר יותר אתה מחזיר חבילה משלך: חצי חפיסת שוקולד עם אגוזים (בכוונה השארת סימני נגיסה בקצה). מכונית כחולה ישנה מגולפת מעץ, דסקית צבאית.

אנחנו זונחים את המכתבים כליל. החבילות נשלחות אחת לשבוע, חבילות בפנטומימה, מפה אילמת של מצבי רוח. בכל אחת מהחבילות יש שלושה דברים, תמיד שלושה דברים בדיוק.

מהר מאד מתחילה להתפתח בינינו תחרות סמויה. מי יתפרע יותר.

בין השאר שלחנו וקיבלנו:

ספר מתח שהדף האחרון שלו הושחת; חצי מספריים, יציקת גבס של חוטם, קליידוסקופ ננסי, פיסה קטנה של שמלת כלולות, דיסק ובו מישהו הקליט עצמו מנגן על פסנתר, אבן צור משוננת עם הוראות שימוש ("להחזיק יום שלם בכיס הכי פנימי"), גרב אחת שחורה עם חור בבוהן, כפפת תחרה שחורה אכולת עש, קופסה קטנה ובתוכה מחט ושני כדורי צמר גפן - אחד הכדורים מוכתם בטיפת דם, על הכדור השני נכתב 'נו כבר'. שיר של נתן יונתן משורטט על נייר קלף שקצותיו שרופים, עטיפת תקליט של כספי וגרוניך, דו"ח תנועה על שימוש בטלפון סלולארי בשעת נהיגה, פלפל חריף עם הוראה לאכול אותו ביום מסויים, בשעה מסויימת, דף ובו סדרה של 10טביעות אצבעות מדיו שצבעה כחול, חפיסת סבון 'נקה 7', ספל קרמיקה עם ציור של ארנבים מ'גבעת ווטרשיפ', כרטיס  רכבת משומש הלוך-חזור בנימינה תל אביב, ג'וק מעוך, שיחון ספרדי-תורכי, ספר תנ"ך שעל הכריכה שלו מוטמע הלוגו של 'הולידיי אין', גרגר אורז עם תעודה מצורפת המעידה שעל הגרגר נכתבו במלואם התווים של let it be      

אחרי שהחלפנו בינינו זוגות תחתונים - אני לא זוכרת מי שלח ראשון, אבל זוכרת היטב איך הסתובבתי יום שלם עם בוקסר החתולים האפורים שלך, בתחושת שחרור משונה – מעולם לא שאלתי אותך איך הרגשת בתוך תחתוני הסאטן האדומים שלי, התביישתי לשאול – חזרנו לכתוב מכתבים זה לזו וזו לזה, כמו לא אירע דבר.

המכתב הזה נכתב אליך בהשראת פועלו של אדם יקר ושטותניק,  כוונתי לאיש האנגלי המצויין וו. רג'ינלד בריי (1879-1939), שבחן את סובלנותה וגבולותיה של מערכת הדואר המלכותית  - הוא נהג לשלוח באמצעות שירותי הדואר מיני משלוחים משונים ביותר, בין השאר שיגר גולגולת של ארנב, כשאת הכתובת למשלוח כתב ישירות על עצם האף ואת הבולים הדביק מאחור. דומני שאיש לא יחלוק על כך שגולת הכותרת של מפעלו של בריי הייתה כששלח את עצמו בדואר – למעשה, שלח עצמו פעמיים – בפעם הראשונה ב1900 בדואר רגיל, בפעם השנייה ב1903 באמצעות דואר רשום. עוד על מעלליו של האיש ניתן לקרוא כאן

לילה טוב, א"ב.