משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

אלף-בית!

אני כותבת אליך ברגע הסתווי הראשון של השנה: מכסה של עננים עמעם לפני רגע את אור השמש, ומשב רוח ראשון, צונן וברור, ליווה את המתרחש במנגינה מדוייקת שלא שומעים באוזניים, רק בעור.  

חמש דקות מתוקות נמשך הרגע הזה ובסופו נסעו העננים ושוב נכנע האפור לתכלת, אלא מה.  

אף על פי כן – סתיו! ואם יצטברו לזכותי עוד כמה הוכחות נסיבתיות מהסוג הזה אוכל כבר באמת לעלות סוף כל סוף מן המתים.

שאלת מה העמדה הבסיסית שלי כלפי העולם. שאלה משונה. מותר לשאול את הזולת שאלות כאלה? אבל אתה הרי יודע שככל שאתה מרחיק לכת, כך אני משתדלת לדדות אחריך, לא לפגר, ולפיכך אשיב שהעמדה הבסיסית שלי מורכבת כנראה מלפחות שמונים אחוז עלבון: עלבונו של בעל חנות הישוב על שרפרף בפתח חנותו, סוקר את העוברים ושבים ואיש לא נכנס פנימה. אין לדעת מה קדם למה – האם המבט מלא הבוז הוא שהרחיק את הקונים, או שמא התרחקותם של הקונים אירעה עוד קודם לכן, והמבט התפתח בעקבותיה. מחשבה מבהילה: אולי כל האנושות כזאת,  שורה של חנוונים הממתינים בעיניים כלות בפתחי חנויות? מתחשק לי לנגב ידיים בסינר.

ואולי הייתי צריכה לענות אחרת, לגבב מילים ולאנפף מולך קסמים נשיים, למשל:   

העמדה הבסיסית שלי כלפי העולם? תבין, גם כשהששת שלי עושָׂה חיים משוגעים על אי רחוק בים זה רק עניין של זמן עד שרובינזון קרוזו מגיחה משומקום וזוחלת על החוף מולה, דווקא מולה, לבנה מרוב מלח ואפוסת כוחות. ששת מתעלמת, משלחת בה מבטים צדדיים, נגעלים. עוד פעם הכלבה שרועה על החוף רופסת מרוב רכויות, ובלי עצם אחת חדה בגוף. ששת נוהמת, היא הרי לא מסוגלת ליותר מזה, ונפנית חזרה אל משחקיה, להתנדנד עירומה על חבלי קוקוס למשל. הן שתיים, וברגע הזה שתיים הוא המספר הכי שבור בעולם. כשרובינזון תתחזק קצת היא תזחל לבקתה של ששת, אולי אפילו תתקלח שם כמו בן-אדם, כלומר בת-אדם, ואז ששת תתפוש אותה על חם משתמשת במברשת השיער שלה או נורא מכך, במברשת השיניים. מהשערות היא תגרור אותה כל הדרך חזרה לחוף, שריטות, קוצים, אבנים קטנות שנתקעות בבשר - ותעיף אותה בבעיטה אל המים והמלח, לוחשת במשטמה רובינזונה.

 ...מחייכת.

 בא לי להרעיף. לא יודעת מה. להרעיף.

תגיד את האמת - זה באמת קרה, כל מה שסיפרת על אמא שלך? באמת היא שרה לכם מדי ערב את אותו שיר-ערש באידיש, עד להשתנקות הקבועה כשהגיעה לשורה על התפוזים בארץ ישראל?

 "נום ילד קט, נום ציפורי הפעוט, סבתא בחתונתך תרָקד, נאכל תפוחי-זהב"...

סלח לי, אבל אני לא מאמינה לאף מילה. אני חושדת (דגש על חושדת) שאתה נמנה על האנשים שמתאימים את המציאות למידותיהם. יש המכנים זאת (בטיפשותם) דמיון. מה אומר, סיפור עצוב עצוב ונוגע ללב, שרפרפי שכזה. גם העץ הננסי של התפוזים הסינים שסידרתם לה על הקבר. אבל למה מפלסטיק? וזה בכלל לא משנה שהפלסטיק הזה עשוי משי כמעט טהור. פלסטיק זה פלסטיק.

מירי