בימים האחרונים אני כותבת אליך בלב חצוי. הסיבה לכך היא שככל שמצטברת בינינו מסה גדלה והולכת של מילים, כך אני מתפתה יותר להתעטף בשתיקה. אתה מבין, בכל פעם שאני מתחילה לכתוב אליך מכתב, מתייצבת מולי השתיקה - תמיד כלילת שלמות, חפה מטעויות ומפגמים. קשה לי לסרב לשלמות הזאת. לפיכך, בכל מכתב אני מתקשה מעט יותר לחצות את הסף שבין דיבור לבין שמירה מהודקת על פה סגור, כיאות.
[מה אתה יודע עליי, אני מכורה לשתיקות. בין מכתב למכתב אתה הרי הולך לעולמך ואני לעולמי. מה מציעים לנו המכתבים, מלבד מכלול רגעי של דיבורים ושתיקות מאורגנים יפה על דף. וגם זה רק למראית עין, שהרי פעמים רבות אין הבדל ממשי בין דיבור לשתיקה]
ודאי תסכים איתי שלשתיקה כוח פיתוי אדיר. אני חושדת שהסיבה לכך היא ההילה המוגזמת שהתרבות שלנו נוטה להדביק למעשים של איפוק. בימים האחרונים נתקלתי ביצירה שלא הכרתי, של המלחין האוונגרדי ג'ון קייג' [רק בדיעבד הסתבר לי שזו יצירה ידועה מאד]: שם היצירה "33'4, משום שהיא נמשכת ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות בדיוק. בסרטון המצורף מוצג ביצוע סימפוני מלא שלה (לחיצה על שורת הקישור מימין תוביל אותך למיקום המדוייק של תחילת היצירה. לחיצה על הסרטון המופיע כאן למטה תכלול, בנוסף, פתיח רב-ברברת).
הפרשנות המקובלת ליצירה בת שלושת הפרקים טוענת, ש"33'4 מזמינה את קהל המאזינים להיות קשוב לזמן-מה לרעשי הרקע הקטנים והחד-פעמיים שמפיקה סביבתו, רעשים שלרוב אינם זוכים לתשומת לב מיוחדת. הקהל הנוכח באולם הקונצרטים, כפי שניתן לראות, טועה בפרשנותו באופן משעשע ומשום-מה משוכנע שהיצירה כופה שתיקה לא רק על הנגנים, אלא גם על קהל המאזינים. יותר מזה - מרתק לראות שהנוכחים באולם לא רק נמנעים כליל מלהשמיע קול, הם אף יושבים קפואים במקומם, כאילו היצירה כופה לא רק שתיקה אלא גם אי-תנועה. המצלמה משוטטת ברחבי האולם, שנראה מכושף מהאגדות. אפילו השיעול המסורתי, תופעת לוואי נצחית ממנה סובל כל קונצרט על גבי הגלובוס, כמעט ואינו נשמע. כמו בהתגלות - ציפור לא צייצה, שור לא געה. קיפאון טוטאלי. מה שהכי הצחיק אותי בביצוע שהבאתי, הוא הרגע המשחרר במעבר בין פרק 2 לפרק 3, כשהמנצח והנגנים מעבירים דף בחוברת התווים שלפניהם. ברגע זה גם הקהל מרשה לעצמו פרץ שיעולים משחרר ואינטנסיבי, ואחר כך שב ומתכנס לתוך שתיקתו עד לסיום:
אתה יודע מה הכי מצא חן בעיניי? כשקראתי על הרקע לכתיבת היצירה יוצאת הדופן הזאת, נתקלתי באמירה של קייג' אודות מקורות ההשראה שלו. הוא הזכיר, בין השאר, את הציורים הלבנים של הצייר רוברט ראושנברג. הציורים הללו, מריחות צבע לבן על קנבס לבן, הוגדרו כציורים שמגיבים לסביבתם –דרך הצל שמטיל עליהם הצופה, או התאורה בחדר בו הם מוצגים, הציורים הופכים חד-פעמיים ותלויי נסיבות – לפיכך נשמר בהם משהו חי נורא, רוטט כמו הווה מתמשך. הציורים האלו מאפשרים את המבט האחר, כפי שהיצירה השותקת של קייג' מאפשרת את ההקשבה האחרת. זה מאד מעניין בעיניי, היצירה שמאיינת את עצמה כדי לפנות מקום ומשום-כך נוכחת ביתר שאת, ביתר עוצמה.
אני עוד צריכה לשתוק על זה קצת, כנראה.
אם צייר מצמצם עצמו לגוון יחיד (והעיוור – האם אינו 'רואה' גוון יחיד כל העת?), מה יעשה משורר? יוותר על כל המילים, כנראה, מלבד מילה אחת.
אבל באיזו מילה יבחר?
36 שנים התגורר הלדרלין, משורר נערץ ומשוגע, במגדל בעיר טיבינגן שעל שפת הנהר נקר. המגדל ניצב בצמוד לביתו של ארנסט צימר, נגר חובב ספרות, שהואיל ליטול את המשורר חולה-הרוח תחת חסותו לאחר שמשפחתו של הלדרלין התנכרה לו בשל מחלת הנפש ממנה סבל.
מוקירי שירתו של הלדרלין עלו אליו לרגל עד למגדל, וביקשו להביט במשורר הגאון שהפך, אויה, לשוליית נגרים. אולי ביקשו לדובב אותו מעט, יש להניח שחיפשו בטיבינגן את המהדורה הקודמת של הלדרלין, שאזלה כנראה, ואני מקווה בכל ליבי שלא שאבו עונג סמוי, חולני, מהצפייה במופע העליבות של המשורר הגאון. בכל אופן, ככל שחלפו השנים, הלדרלין הלך והתכנס בתוך עצמו. הוא אמנם המשיך לכתוב שירה, מעט שירה, אבל שירתו החדשה הייתה פשוטה יותר, ויש מי שיקבע – ילדותית וסתומה. "יצא מדעתו", סיפר אודותיו שמעון זנדבנק, שתרגם את שיריו של הלדרלין לעברית. קל לי לדמיין את דעתו של הלדרלין ניצבת איתנה כסלע, בעוד הלדרלין נסחף לאיטו הרחק ממנה, אל תוך הערפל. זנדבק הוסיף וסיפר על המילה האחת של הלדרלין, pallaksch .זוהי מילה נטולת משמעות, ואחד מפוקדי המגדל של הלדרלין העיד שהמילה פלקש שימשה עבורו בעת ובעונה אחת לאמירת "כן" ו"לא". פלקש. נסה לומר בקול רם. האם התענגת כמוני על הנקישה בה המילה ננעלת בהברה האחרונה? ובעיקר נשאלת השאלה, האם המילה האחת בה דבק היא עדות לאי-שפיותו, או שמא להיפך, מבטאת את הכרתו העמוקה של המשורר בקוצר-ידה של השפה?
פול צלאן, משורר גאון נוסף, תיאר יותר ממאה שנים אחר כך את הלדרלין במגדל, בשיר שנקרא טיבינגן, ינואר. הוא כותב שם שהלדרלין "convinced to go blind". הגוון האחד, המילה האחת. פול צלאן עסק גם הוא לא מעט בחוסר האונים של השפה, בכשלונה לתאר את מלוא החוויה האנושית, בעיקר את האספקט המזוויע שלה. ככל שמשורר מבקש להיות מדוייק יותר, כך השפה בוגדת בו יותר, לועגת לו, מתפוררת בין ידיו. אולי בסופו של דבר, על מנת לסמן את כניעתו, לא נותר לו אלא לדבוק בצליל. אני מניחה שצלאן הוקיר את הרדוקציה של השפה השגעונית של הלדרלין לכלל מילה אחת – כי לא חשוב מה נאמר, חשובה עצם היכולת להשמיע.
כל טקסט ספרותי מנסה להתמודד עם שתיקת הייצוג באופן מעט אחר. לפעמים נדמה שככל שנעלה ברמת הפירוט המילולית, כך נצליח לבטל את הפער שבין האובייקט לבין הייצוג המילולי שלו. כמו ב"משל המפה" של בורחס, שמספר על המלך שביקש לקבל מפה של ממלכתו, ואז בקש להגדיל את המפה והגדיל עוד, עד שהדגם כיסה את המקור, אחד לאחד. אבל שפה אי אפשר להגדיל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
