אתה מת ואני מדברת אותך, רק כך ניתן להסביר את אי יכולתנו לקיים דיבור חי. בהעדרך אני מתגנבת לתוך הדירה שלך, מתבוננת בחפצים שאגרת כל חייך ועכשיו התייתמו מנוכחותך הביתית, הכורסתית, הגופייתית. בהעדרך, אני מתגנבת לתוך הגוף שלך ומודדת את כפות ידיך הגדולות. ידיים זו שפה. בינתיים, אתה מוטל ריק על הספה, הפוך מהפנים אלי חוץ. לו רציתי, הייתי ממלאת אותך בקש, מציבה אותך דחליל בגינה, אבל אין לי גינה. תיכף, עוד מעט, אמלא אותך בגברים אחרים. אלף אוהל, בית זה בית, גימל זה גבר גדול. מת.
*
קראתי שיר של פול צלאן בתרגומו של שמעון זנדבנק [מתוך ספרו הנהדר של זנדבנק, "אבות ואחים, ממואר", שרכשתי ביריד ספרים תמורת עשרים ₪. לו רק שילמנו על ספרים על פי מידת הנאתנו]. השיר רודף אחריי יומיים, כלומר אני אחריו. כלומר מעגלים. אני אפילו לא יודעת אם בספר הופיע הנוסח המלא של השיר או רק שבריר מתוכו. לא משנה, לי זה מספיק. קח:
מלוא המגף מוח
מוצג בגשם:
הילוך יהיה, הילוך גדול,
הרבה מעבר לגבולות
שהוצבו לנו.
אוי אלף-בית. אתה מבין?
כוחה של מילה אחת.
אם אסיר מהשיר את המילה הבעייתית, המופרעת, השיגעונית – הוא מייד יתנרמל. בבקשה:
מלוא המגף מוצג בגשם:
הילוך יהיה, הילוך גדול,
הרבה מעבר לגבולות
שהוצבו לנו.
מה טבעי יותר ממגף הנגלה לעינינו כשהוא עומד בגשם, מתכונן לקראת מסע פורץ גבולות. שיר לקראת דרך, שיר שליחות כתוב בלשון רבים (לשון רבים כמַגבֵּר לשוני), אולי שיר שלפני מלחמה, מלא תרועת טסטוסטרון. למה הוא היה צריך לתלוש את המוח ולדחוף אותו לתוך מגף?
כבר יומיים רודף אחרי מגף ממולא מוח. לא ידעתי מה לעשות איתו. בייאושי, חשבתי על ירקות ממולאים: כרוב, בצל, קישוא. האסתטיקה של המילוי – לדחוס, אבל לא יותר מדי. שלא יברח החוצה. שלא יתפקע. אבל המוח, המגף. המגף הפשיסטי. אימת הדרכים. המבט הנשי על המגף – מהמגף הקולקטיבי אל המגף הפרטי של אב דורסני, לא פחות מטיל אימה. כשסילביה פלאת יורקת את אבא שלה החוצה, הברה אחרי הברה – היא מתחילה בנעל שחורה, שצומחת להיות מגף בהמשך השיר.
ובכל זאת היא מתגעגעת: דרך פרטי-הפרטים של הזיכרון, דרך התבנית הגברית בה מסגרה את עצמה, דרך התיעוב המתרפק. יש בשיר מהלך טקסטואלי הפוך למהלך של המשוררת תרצה אתר - אתר הגלויה העריצה את אביה, המרד הטקסטואלי שלה בו היה מעודן ונסתר. אצל פלאת' מולכת השנאה, אבל בין השורות ניתן לזהות הערצה לתבנית הגברית הכוחנית. אי אפשר להביס את המגף, או לברוח מפניו.
אני חושבת על הנעליים הגבוהות שקשרה האמנית מונה חאטום (לבנונית ממוצא פלסטיני המתגוררת בלונדון) לרגליה היחפות, רגליו של פליט שאינו מצליח להימלט, כי לכל מקום הוא גורר אחריו את הנוגש שלו, לא, לא את הנוגש, רק ייצוג רפאים טראומטי שלו.
המוח, המגף. רובוט של הליכה, מופת של הלאה מכאן. כי אין מה שיעצור את המגף הממולא מוח. אין בטן שתתכווץ, אין לב שירגיש, אין כלייה שתתייסר, אין עין שתפזול הצידה. רק מוח ומגף. המגף עשוי עור אבל זה לא העור הנכון, זה לא העור שאנחנו מכירים היכרות אינטימית, מבפנים החוצה. זה עור זר, מעובד על ידי מכונות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
