משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

א.ב. יקר יקר,

לא, ווניה, הוי ווניה, לא עזבתי אותך, ווניה. מה פתאום. פשוט אירעה לי תקלה מסוימת, גופנית, וכתוצאה ממנה התכנסתי קצת פנימה: בחשבון אחרון יותר מעשרה תפרים על קו הלסת, חלקם פנימיים וחלקם חיצוניים. אילו הבטת בי היית רואה שאני מרוצ'רצ'ת להפליא, כה פרנקנשטיינית למראה שזה מעורר בי אפילו שמץ עליצות - תאר לך שגם מבט חטוף במראה מסגיר את היותי טלואה לאורך בחוט עבה וכהה, מחוברת פאר אקסלנס. שומה עליי מעתה והלאה, מתוך התחשבות בסביבה זאת אומרת, להסתגר היטב בראש מגדל ולצאת ממנו רק בשעות הלילה הכי מאוחרות כשאני עטופה בצעיף (על מנת לא להשתעמם אוכל, למשל, להוציא את להקת הטווסים למרעה לאור הירח). אם בכל זאת נהיה רציניים לרגע - אולי תתפלא לשמוע, ידידי היקר, אבל עניין המראה אינו מטריד אותי כלל. כבר לא מעט זמן שאני מתאמנת על חיים מחוץ לגוף, וזה מצליח רק אם נמנעים כליל מלחשוב מחשבות גופניות.

אני נמנעת, זה מצליח.

חוויה מוזרה, שבת בבוקר בחדר מיון. הנוף הנקי של מפרץ חיפה-לאחר-גשם נשקף מהחלון עמוק לתוך האופק, ובשוליו פסטורליה רחוצה של ציפורים מצייצות. בתוך החדר פנימה שורה ארוכה של מיטות ריקות, כאילו כל החולים הפוטנציאליים נמנעו מלבזבז בוקר נהדר שכזה על שהייה במיון. איזו מין שלווה.

מעל לראשי הכירורג מספר לאחות התורנית על הגשם שבקושי ירד, והיא מספרת על חברים שהגיעו לבקר בליל שבת עם סירי אוכל, מפרטת באוזניו מתכון גרוזיני לצליית עוף במחבת. הוא מבקש ממנה סכין, במקום להניח את הסכין בידו היא מניחה אותה עליי, הרופא אוסף את הסכין ומצטחק אליה, יופי, את יודעת לעשות ככה שלא נריב אף פעם, והלהב מתנוצץ ביניהם באור עתיק של אמונות תפלות. ומה שלום הבת בצבא, היא מתעניינת, ובעוד השיחה מתגלגלת בנחת (הטמפרטורות באוקראינה כבר ירדו מתחת לאפס) אני מתאחה במאוזן. יש סוגים רבים של אהבה, צדקת בכל מה שאמרת, וכפי שאהב אותי הרופא בעודו מחבר את בשרי לבשרי עוד לא אהב אותי איש מעולם.

צינת הלילות האחרונים מעודדת התכרבלות במיטה עם ספר ראוי, אך אויה, מסתבר שסבלנותי לקריאת רומאנים פקעה בפוף גדול. אתמול קראתי 38 עמודים מתוך 'המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד' וזה הספיק על מנת שאודה ביני לביני שאני ממשיכה לקרוא רק מתוך נימוס (=סוג מסויים של אינרציה). איבדתי את זה, א-ב. אינני מסוגלת יותר להתמסר לספר עלילתי ארוך, קולטני ההתמכרות שלי חלודים לגמרי, האנזימים האחראיים על התמסרות התאבדו התאבדות המונית.

סיפורים קצרים כן, נובלות למה לא, אבל ספרות אפית-בורגנית מהוגנת גורמת לי להתעטש, לזורר, לגהק, לשהק ולחרחר. אני חושבת שבשבילם אני אבודה.

(עכשיו כשהודיתי בכך צפוי היה שכמו כל מתוודה נקלה אחוש הקלה, למה אני לא מרגישה שום הקלה.)

הסתיו הוא זמן טוב לשוב ולנבור עוד קצת בספר המכתבים של פלובר. התחלתי לקרוא את הספר הזה פעמיים בעבר, ופעמיים הגעתי עד למכתבים ששלח ללואיז קולה ושם חדלתי. היה כתבן מכתבים מעולה, האיש הזה. היום נתחכמתי לו ופתחתי את הספר בדף אקראי.  נפלתי על התחלת התכתבות עם אחת, מדמואזל לרואייה דה שאנטפי. רווקה בת 59 חובבת קריאה, מבוגרת מפלובר ב-24 שנים. היא קראה את מאדאם בובארי וכל כך התפעלה מהטקסט עד שהחליטה לבטא את הערצתה בכתב.

במכתבה אליו היא מתפעלת מכישרונו לצייר במדוייק הלכי רוח של נשות הפרובינציה,  ודה שאנטפי מוסיפה ומספרת לו בנימה אישית עד כמה המציאות מאכזבת אותה, ניחומים היא מוצאת רק בדת, אמרה. הוא השיב לה על מכתבה, ובין היתר כלל  בו דיוקן עצמי: " אני בן שלושים וחמש, גובהי חמישה רגל ושמונה אצבעות, יש לי כתפיים של סוור ועצבים רגישים של גברת קטנה. אני רווק ומתבודד." השניים החלו להתכתב. מה לפלובר – אתיאיסט וציניקן חסר תקנה - ולברייה זו?  ג'וליאן בארנס, פלובריסט מורשה, קובע שהדמיון בין פלובר לבין המדמואזל רב משנדמה בתחילה – גם הוא, כמוה, מונע על ידי פצע כמוס, חי חיים קודרים ובודדים משום שהוא מסוגל לחיות רק ב'אידיאל' – עבורה זו הדת, עבורו הספרות.

ההתכתבות בין פלובר למדמואזל נמשכה עוד שנים ארוכות - - - 'מעולם לא נפגשו', מוסיף המתרגם הערה שוברת-לב.

באחד המכתבים הראשונים שהוחלפו ביניהם, פלובר משיב לה, "...ואל תשווי את עצמך לבובארי. את לא דומה לה בכלל! היא שווה פחות ממך בראש ובלב;  שכן היא בעלת טבע מעוות מעט, אשה של פיוט מזוייף ורגשות מזוייפים."

כמובן שלא המשכתי לקרוא אחרי המשפט הזה, שבילבל אותי לגמרי. מטח הבוגדנות הבלתי צפוי מצד כבוד הסופר, אבל לא רק זה. איך אדע אם הפיוט שלי מזוייף? אולי הרגשות שלי מזוייפים? האבחנה "מזוייף" משונה בעיניי, רגש הוא רגש. האם שחקן שמגלם דמות על במה מזייף את רגשותיו? ומה אם הוא שחקן לא מוכשר? איך אוכל לדעת אם הרגש שלי מזוייף? הרי אני בגדר חשודה מיידית בשל תשפוכת המילים הקבועה שלי אליך. אין להתעלם גם מעדויות נסיבתיות ועדויות אופי - ההיקסמות שלי ממילים, הנטייה המביכה שלי להתלהב ממחוות מילוליות פעוטות – אני בסכנה אמיתית, א-ב. הושע נא,

ענני אך הפעם.

מ'