משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

[הציטוט לקוח מתוך השיר תחילת השקט/דליה רביקוביץ']

הטקסט הבא עבר שכתוב. עיקר השינוי - אני מנסה להחיל עליו כללים מופרכים לחלוטין של דקדוק ריגשי, דהיינו, מיניות המילה נקבעת לפי ההקשר שלה בטקסט ולא לפי התקינות הדקדוקית. (ותודה לגל על ההערה הנוגעת לפתיחה, שיניתי על פי הצעתך)

נרות צהובים מפרישים צללים על תקרת חדר האמבטיה. הגוף של אסתר שרוע במים, מאורגן כמו מטרופולין גדול: רובע ועוד רובע. כשהשקט יורד, הוא יורד לאט לאט כמו יד גדול, יד של גבר. אסתר מקדמת את פניו באנחה נשית קטנה של התרגשות, אבל היד הגדול של השקט  נחוש להראות לאסתר מי שולט בעניינים וחונק את הצליל שנפלט בלי שום סנטימנטים, ואחר כך מסלק אותו משם כמו שמסלקים מהכביש נבלה דרוסה של חתול, כי שקט הוא שקט, זה ברור.

שוב שָקֵט בחדר. שֶקט חזק ועבה נסוך על הכל, דוֹמם אמנם, אבל עם המון נוכחות ובשר, ונראה מי יעז לקום ולחתוך את השקט בסכין עכשיו. בינתיים יד השקט הגדול מנצל את ההזדמנות וממשש את אסתר בלי בושה, לוודא שלא נשארו בה רעשים סמויים  או משהו כזה, ומחטט באסתר כאילו הייתה כיסים. אסתר מתעלמת, עוצמת עיניים, המים באמבטיה חמות מאד כי ככה אסתר אוהבת, ואש-המים  לוחכת את העור וכותבת עליו תולדות בשפת סימנים אדומים, ואפילו השקט נרגע קצת מהרושם הראשוני המעט דרמטי, ומגעו עכשיו איתן ושליו ובוטח, ואסתר מרגישה שהיד הגדול של השקט יודע מה היא רוצה ונעים לה, אם כי במובן היותר זהיר של המילה נעים.

בכל רחבי השכונה, [העיר, הגלובוס, היקום] בתי חרושת קטנים לשקט מייצרים שקט מאיכות טובה, ומשתיקים בשיטת הש...ש... את הסביבה, ואחר כך משתיקים גם את שאריות הש...ש...   שעוד מהדהד פה ושם בחדר. נכון שכמויות השקט שהמכונה מייצרת עולות בהרבה על צריכתה האישית השוטפת, אבל לא נעים לאסתר להתערב ולהפריע, אפשר לומר שהיא סומכת על חכמתה של המכונה שכבר תדע לכבות עצמה כשצריך; במקום, באמת שלא בכוונה, חולפת בתוך ראשה מחשבה אחת בודדת: "חליל". שום דבר לא קורה ורק מתפנה מקום עבור אישה עצובה ויפה, בעלת מבטא זר, שפורטת על נבל, ובין לבין, מבלי שאסתר תדע להסביר בדיוק איך זה קרה, מצליחה להדחס פנימה גם תזמורת ביג-בנד שלמה ונער פלא סיני שמפליא לנגן על פסנתר כנף לבן, שלא לדבר על זמרת אופרה שמצייצת מלפנים ושישים זמרות גוספל שחורות שהומות מאחור וגם זמר לדינו אחד בעל קול גבוה שנשאר בחוץ כי לא נמצא בשבילו די מקום;

במרפסת הכביסה אורב היד הגדול של השקט לשעת-כושר. דבר לא נעלם ממנו; במיוחד לא התנועות הקצביות של  האגנה של אסתר בתוך המים, גם לא עיניה העצומות ופיה המעט פעור. עוד מעט, עוד מעט תיזכר אסתר ביד הגדול של השקט, ותסמיק כמו אחת שנתפסה על-חם. היד הגדול של השקט, מצידו, לא מחמיץ הזדמנויות - הוא כבר דרוך לרגע בו אסתר תפתח לו חריץ קטן אל תוך המחשבות הרועשות שלה, ואז, השקט יירד בבת אחת, כמו יד גדול עם מכונת ירייה, ומשתיק קול.