משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

עוד על קו השבר שמחבר/מפריד בין ספרות/למציאות

"נקודת תורפה בעלילת הספר:  

צירופמקרים בלתי-אפשרי – בספרות – ורק במציאות הוא מתרחש (כמו המציבה שעל-יד הקבר של יו"ד שבתאי הסופר), כי המציאות, כוס אוחתה, לא 'מצייתת' למשטר וסדר; כי לחיים, קיביני מאט, אין משמעות."    

כך אברהם הפנר, בספרו "אברהם הפנר: ספר המפורש", מזכיר בהערה אגבית צירוף מקרים בלתי אפשרי, הקשור למקום קבורתו של הסופר יעקב שבתאי. הפנר טוען, ובצדק, שיש צירופי-מקרים עד כדי כך מופרכים, שבהכרח מצויים מחוץ-לתחום עבור כל סופר האמון על כתיבה ריאליסטית. כתיבה כזו, אם היא מבקשת לשכנע, חייבת להציג בפנינו מציאות משוכללת, מציאות בתנאי מעבדה כמעט – ובה דבר מתגלגל מתוך דבר תחת הגיון ממושטר של ציות למקובל. בניגוד למציאות, שהיא לגמרי חופשית ואינה כפופה כלל לתכתיבי אמינות, הריאליזם הספרותי לא יכול להרשות לעצמו עודפי פרע של חריגות נרטיבית.

אני קוראת את הפנר ומחייכת - הפרדוקס הזה שהוא מתאר משעשע אותי עד מאד - הספרות הכבולה מול המציאות המשוחררת, ההיפך הגמור ממה שמקובל לחשוב. בכל אופן, להפנר אני תמיד מאמינה, ואם הוא כותב "צירופמקרים בלתי אפשרי" סימן ששווה לחטט, מה גם שאינני אדישה למפגשים גורליים בין הספרות לבין המציאות - בהינתן הזדמנות אני שם, מפטרלת להנאתי על קו התפר. מה כבר יכול להיות, אמרתי לעצמי. אחפש. אולי אמצא. היום הרי מוצאים כל דבר באינטרנט, אולי אצליח לגלות מי הוא מר צירופמקרים שנקבר ליד שבתאי. עד כמה בלתי-אפשרי יכול להיות הבלתי-אפשרי.

הצעד הראשון היה שימוש בשירות "איתור נפטרים" שמציעה השלוחה האינטרנטית של חברה קדישא תל-אביב (סגור בשבת). מצאתי שבעה יעקב שבתאי ז"ל בתל אביב, אך רק אחד מהם נפטר בחמישה באוגוסט 1981.

כפי ששיערתי מלכתחילה, דף הנפטר אכן כלל פרטים אודות השכנים: לא פחות ולא יותר, אחד מורל, מורל גולדמן.

"אביו של גולדמן נפטר באחד באפריל ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר" המשפט הפותח את זכרון דברים מהדהד עד היום ברום הפנתאון הספרותי שלנו. התאריך הראשון, אחד באפריל, מתנוסס גם על קברו של גולדמן השכן, שאמנם לא נפטר באחד באפריל אבל בהחלט נולד גם נולד בתאריך הזה. למרבה ההפתעה, או המקריות,  זהו בדיוק נמרץ גם תאריך הולדתו של יעקב שבתאי, כך שתאריך זהה מתנוסס על שתי המצבות השכנות. עובדה טרגית נוספת שקושרת בין שבתאי לבין גולדמן האחר היא ששניהם נפטרו בגיל 47. כך, מתוך מקריות גמורה, מצא עצמו יעקב שבתאי ז"ל רדוף גולדמנים מתים בחייו וגם במותו.

אם מנת המקריות עד כאן לא מספקת, בעמוד הפותח של 'זכרון דברים' ישנה התייחסות מעניינת לסוגיית האמינות הספרותית של פריטי מציאות אקראיים, גם כאן בהקשר של מוות ותארוך. זו כבר מטא-אירוניה, אני חושבת, או איך שלא מכנים אירוניה שמגשימה את עצמה  -   

"צזאר היה היחיד ששם לב לצירוף התאריכים המוזר הזה שבין מותו של גולדמן לבין מות אביו, ואף ציין זאת ימים אחדים אחרי הלוויתו של גולדמן, כשעמד במטבח עם ישראל, שמזג תה לשניהם, אבל הוא ציין זאת כאנקדוטה חסרת כל משמעות, משום שבאותו זמן כבר ויתר צזאר בעצם על הכל ולא היה מוכן גם למאמץ הקטן ביותר שמעבר לצרכיו המיידיים (...). האדם היחיד שבלי כל ספק היה מנסה לפענח את המשמעויות הנסתרות שבאותו צירוף תאריכים היה גולדמן עצמו, אלא שהוא כבר היה מת. לאמיתו של דבר לא היו כאן, כמובן, כל משמעויות נסתרות מלבד אלה שרוחמה, אחותו החורגת של צזאר, היתה ודאי מכנה בלעג 'ספרותיות' (...)".

אני בטוחה שסמיכות הקבורה בין השניים הללו הינה נטולת משמעויות נסתרות. קשה להאמין שמישהו ב"חברה קדישא", נאמר ההוא שממונה על משאבי הקברים, קרא את 'זכרון דברים' והחליט מה שהחליט. המציאות לגמרי כוס אוחתה, הפנר צדק.

 **

סבתי נפטרה לפני שבועיים בטורונטו בגיל 92. גם הגיל הזה בלתי נתפס, כמעט פעמיים שנות שבתאי. על פי בקשתה נקברה בישראל, כלומר בנתניה. זו הייתה ההלוויה הלילית הראשונה שלי. צעדנו דוממים, טור לא-ארוך של אנשים אפופי חשיכה, כמו חבורה של קושרי קשר או מעפילים שאבדו בזמן. הרחק במורד השביל דאג מישהו להציב זוג פרוז'קטורים עזי תאורה, שהציפו את סביבת הקבר באור לבן  וסימנו עבורנו את היעד. בית קברות בחושך הוא מראה סוריאליסטי מתעתע גם בשעת ערב מוקדמת, השעון הראה שבע אבל התחושה הפנימית הצביעה על שעה הרבה יותר מאוחרת. סוריאליסטי היה גם מראהו של עמוד חשמל עצום שניצב במרכז בית הקברות הנתנייתי, בולט כפליים על רקע שפיפות הקומה של אינספור המצבות שמקיפות אותו, כמסמן את שער הכניסה הברזלי לגהנום. כבר ביקרתי בעבר בבית עלמין בחושך, הייתי לבדי. עשיתי את זה כמבחן אומץ בבית הקברות של זכרון יעקב, לפני שלוש שנים בערך, כי ב2007 החלטתי לחיות את חיי למשך זמן-מה כמו טקסט ספרותי. שיטוט בבית קברות לבד בחושך גמור זה לא מעשה שעושים, לכל היותר זה מעשה שקוראים  אודותיו (הרפתקאות תום סויר והקלברי פין, נניח, ספר חניכה כל-גברי. לפיכך, אולי הצעדה הלילית בבית הקברות הייתה חניכה פרטית שלי כגבר). הפעם זה היה אחרת, המוני יותר ללא ספק, אם כי גם כאן נדרשתי למבחן אומץ קטן:

ברחבת ההספדים המשופצת בבית הקברות בנתניה משתלשלים מהתקרה שני שלטי עץ חדשים, ועליהם כתובת צהובה בולטת,

"גברים" ו"נשים" נכתב שם, באסתטיקה שמזכירה שילוט חדרי שירותים בתחנת דלק נידחת. בעודי מנסה להדחיק את מראה קופסת הקרטון המלבנית הפעורה, בה השתמשו כנראה להעברת הגופה דרך האוויר (בקריאה שניה זה נשמע כמו תיאור של קסם) – הזמין הרב את הנאספים להתכנס, והציע באותה נשימה שהגברים והנשים יפרדו זה מזה בהתאם לשילוט. כל המשתתפים בהלוויה - חילונים ברובם המכריע, נענו מניה וביה להצעתו. זו כבר הייתה ההלוויה המשולטת השניה בה השתתפתי, לפיכך הצעת ההפרדה לא הפתיעה אותי הפעם. צעדתי בהתרסה רוזה פארקסית לעבר השורה הראשונה של איזור הגברים. הרב לא אמר דבר, אבל שני קרובי משפחה רחוקים מאד, מכפר חסידים, סיננו לעברי "אסור לך לעמוד כאן" מתנשא.

 "מי אמר?" השבתי, ויישרתי את כתפיי עוד קצת.

 שתי נשים נוספות הצטרפו ועמדו לידי.

 אף גבר, לעומת זאת, אף לא גבר אחד בחר לעזוב את הקבוצה שלו וללכת לעמוד אצל הנשים.