משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

היא שוב רוקדת את הריקוד הקטן שלה, זו הדרך שלה להציג את עצמה בפני מכרים חדשים - ניע חלש של הסנטר, נענוע סמוי של הירכיים ומשהו שהיא עושה עם הידיים, מה היא עושה עם הידיים. הריקוד הזה כבר חוזר על עצמו כך וכך, כולם  מכירים אותו על-פה, מכירים - אבל נהנים לצפות בו. היא, עם התנועה הזאת, שמשתהה זמן-מה באוויר לפני שהיא מתפוגגת, תנועה שנמשכת  גם אחרי שהריקוד הסתיים, הבזק סנטר, נצנוץ ירכיים, ומשהו שהיא עושה עם הידיים, התנועה - התנועה עצמה - עוד ; מעין קידה של היכרות, אבל גם לא קידה, כן, כל-כך נעים  לפגוש בכם, אבל גם אם לא אראה אתכם שוב לעולם, ובכן - לא.  כך עובר זמן, שנים, והריקוד הקטן נמשך, או לא נמשך, מה זה משנה. כולם כבר מכירים אותו, אפילו לא צריך להביט. היא נשארת במקומה.