משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

(התגובות סגורות, אנא קבלו זאת בהבנה)

זהו בניין ישן, קרוב מאד לים, עם מזרקה שבורה בחזית, מרפסות מסולסלות מבוקעות טיח ועץ דקל גדול ומוזנח שכפותיו שמוטות באופן כמעט נוגע ללב. שני פנסי רחוב כבויים ניצבים כמו זקיפים מנומנמים משני צידי הבית, מתרשלים לנצח במלאכת השמירה על השער. האוויר הרווי במלח מדגדג בנחיריהם של העוברים והשבים, הם מריחים ברזל אכול וסבורים שזהו ריחו של הים, מתכתי וצונן וצורב ושתלטן. טעות בידם. דיירי הבניין לבדם יודעים, שרק בשעת בוקר מוקדמת מאד פולטים הגלים את ריחו הכמוס העמוק של הים, עתיק וקטיפתי מאין כמוהו, ריח ריקבון מתוק, אדווה ועווית. חדווה שוב יוצאת אל המרפסת בכתונת דקה, מתנשמת עם הלילה, אי נרעד של לובן בתוך החשיכה. לא ישנה. כמה אפשר לשכב, להתהפך, להקשיב בשקט לרחש העולה מן הקיר.

בלילה, הנמלים מכרסמות את הקיר מבפנים, כרסום חרישי אך עיקש. איך אפשר לישון. העולם מכאיב לה כאן וכאן. זה רק עניין של זמן. כמו הקתדרלות הגותיות האדירות, מפעלי בנייה שנסמכו על דורות רבים של פועלים, כך עבודת הנמלים. הראשונות הגיעו לכאן מי יודע מתי, ומאז המלאכה נמשכת מדי לילה, ללא הפוגה. חדווה מקשיבה לנגיסות הזעירות, להתרסקות הרכה של הפירורים הנופלים, לקיר ההולך ודק. היא יודעת שתחת הקליפה הלבנה, המטעה, הקיר כבר מזמן הפך לרשת תחרים אפרפרה, מלכודת פתאים של בטחון מדומה – ביתי? מבצרי? אבל הקיר הולך ודק, ומה שלא יספיקו הנמלים ישלים הים, המלחך בחשאי את היסודות. בקרוב הכל ייגמר. לעת עתה שטיח רסס מלוח מכסה את רצפת המרפסת, נוצץ כוכבים במהופך. היא לא יודעת כמה נמלים יש בתוך הקיר. היא לא רוצה לחשוב על מספר, אין ביכולתה לחשוב על מספר גדול כל כך מבלי שראשה יסתחרר. פעם שכחה על רצפת חדר האמבטיה זוג תחתונים מגואל בפס דם. שעות אחדות אחר-כך הופתעה למראה קרום שחור עבה מבעבע על הפס, שכבר החליד והתקשה, קרום שחור אחוז תזזית לוקק את הדם בשקיקה שהגעילה אותה. טור ארוך וצפוף לא פחות התעקל שיכור-דם על הרצפה, עד שנבלע בקיר.

נפט. טיפלה בזה עם נפט.

לפעמים חדווה בורחת מהכרסום המזדחל בקירותיה. בשמלה שחורה ענקית היא מתנפנפת החוצה, וכמו עטלף כהה עצום דואה ברחובות החשוכים, מצל אל צל. באחת השדרות מכונסת קבוצה של פועלים סינים סביב ארגז בירה ריק למחצה. אחד מהם מצביע עליה ומצחקק. הסינים אינם מורגלים בנוכחותן של נשים גבוהות, היא חושבת, אך חדווה לא מוצאת כל נוחם במחשבה הזאת. היא מנסה מחשבה אחרת: אנשים גבוהים מאד, סבתה נהגה לומר כשהיא מביטה בה מתוך התכוונות מיוחדת, חייבים להקפיד שבעתיים על אף נקי. חדווה בורחת הביתה.

בשעות היום חדווה משתדלת לעסוק בדברים אחרים, אין טעם לפרט במה, הדברים הלוא מוכרים וידועים – מטפלת בתינוקות? קלדנית בבית משפט לענייני משפחה? זבנית בחנות ותיקה לכלי בית? ולוואי ויכלו כל הנשים הללו להחליף ביניהן מדי יום את מקום עבודתן, ואולי הן אכן נוהגות כך, כי אין חדש תחת השמש, הכל משומש תחת השמש. בשעות היום לחדווה קל יותר להתעלם;. בין האריחים, בסדקי המשקופים, מבצבצות מתוך העציצים המצהיבים בחדר המדרגות, מהקקטוסים התלויים במהופך, חודרות אפילו את שכבת האבק העבה שמכסה את מתלי המקרמה. האם מישהו מביט בהם לעיתים, וחושב לעצמו, "הו, מתלי מקרמה?"

צבא הכיבוש הזעיר מקפיד לכלכל  שיגרה משלו, ומקיים תהלוכת ניצחון יומית מפוארת לאורך שביל הכניסה/ חדווה מעדיפה לבדוק, למשל, אם הדוור כבר הביא את הדואר. בימי א' היא פורסת עבורו פרוסת עוגה עבה שנשארה משבת. בימי סערה היא מפצירה בו להיכנס לכמה רגעים ולשתות תה, אבל גם כשהוא נוטף כולו מים הוא אף פעם לא נעתר. כשהיא מספרת לו על המבוך בקתדרלה של שארטר, שמונה עשר מטרים קוטרו, ועל המאמינים המתקדמים לאיטם על ברכיהם בין סימני המבוך, מדמים לעצמם שהנה הנה הם עולים לארץ הקודש, הדוור רק מושך בכתפיו. יש לו כתפיים של ילד או של אישה, חושבת חדווה בחוסר חמדה ונכנסת הביתה לשינת צהריים. כשהיא ישנה כל החלונות פתוחים לרווחה, ולעיתים, אם היא שוקעת בשינה עמוקה והשמש שוקעת מוקדם, היא מתעוררת לתוך חשיכה, וזאת שבפנים מתערבבת עם זאת שבחוץ.

בחדר המדרגות היא פוגשת גם בשכנות. שלום שלום. רוצה לשאול אותן על הנמלים והמילים מתלעלעות, מסרבות להסתדר בטור הגיוני. השכנות גוררות אותה לשיחה, יוצקות לאוזניה עוד ועוד מילים, מבקשות לסחור בכאביה הסמויים. חדווה הודפת אותן ממנה וליתר בטחון גם נועלת את דלת הכניסה פעמיים. למה את לא מציעה להן פרוסה מהעוגה שלך, חדווה?

מבין כל השכנים, האהוב עליה ביותר הוא אליהו זייד, בעיקר מאז התאונה. לפעמים היא מביטה בו, מוגנת מאחורי וילון, במסעו הביתה מהגינה הציבורית – שמאל רוקעת קדימה בחוזקה, ימין נסחבת אחריה בתנועה אלגנטית חלקה, גולשת על הקרקע. גוו של זייד זקוף באופן אל-טבעי והוא יפה כמו רקדן ספרדי. רקיעה, פסיעת גלישה, ושוב רקיעה, ועוד פסיעת גלישה. לו רק לבש לעיתים קרובות יותר את חולצתו האדומה. האישה מהפיליפינים צועדת שניים שלושה צעדים לפניו, מתוך תקווה נואלת שהאנשים ברחוב לא יקשרו ביניהם, שיחשבו שהיא סתם עוד אישה שמטיילת לפנות ערב ברחוב היפה הצופה אל הים, מתמסרת (כמו הנשים האחרות) לרוח הנעימה ולשיגיונות השחפים  המשתובבים על הרציף ממול.

לאישה מהפיליפינים יש עיניים ערמומיות, ושתי שיניים קדמיות חסרות. לפעמים, כשהם נכנסים לבניין, הפיליפינית אוחזת במרפקו של זייד בתנועה תקיפה של בעלות, אבל ראשה פונה מדי פעם לאחור, חזרה אל הרחוב.  חדווה מדמיינת את ג'ולי, זה שמה, מרסקת שני כדורי שינה לתוך כוס התה החלש של אדון זייד, מבשמת ומפדרת את שדיה  וחומקת חזרה אל העיר. עכשיו, כשהם סוף סוף לבד, חדווה מנסה לדמיין איך זה לשבת לצידו של אדון זייד, לסדר את התרופות שלו במסירות בתוך קופסת פלסטיק, או אפילו לשכב לצידו באותה המיטה (האם עורו הדק מרשרש כמו נייר משי?). כשהיא שומעת אותם מטפסים בחדר המדרגות, חדווה שומרת עבורם על האור. שלוש פעמים היא לוחצת על המתג עד שנשמעת חריקת המפתח במנעול, והיא יכולה לשוב לענייניה.

כל זה מזכיר לה סיפור ששמעה מזמן, על המעבורת שמשימתה היא להעביר נשמות מצד לצד דרך הנהר המפריד בין המתים לחיים. כששייט המעבורת מואס בתפקידו, אין הוא יודע כיצד לשחרר עצמו מהמטלה רבת-היגע. הוא מתייעץ עם הרקולס והרקולס אומר שהוא מוכן לעזור ולעוץ לו עצה בתנאי שיעביר אותו קודם אל העבר השני. השייט עושה זאת, והרקולס מסביר, בעודו מדלג אל החוף – "עליך להמתין עד שתגיע אל החוף, ואז ברגע האחרון ממש עליך לתקוע בזריזות את מוט המעבורת שבידך לתוך ידו של הנוסע - ולהימלט". חדווה נזהרת. היא יודעת שבמוקדם או במאוחר תחלוף מישהי ליד אדון זייד, מישהי לא מאד ערנית, וג'ולי פשוט תתחוב לתוך כף ידה את מרפקו הנוקשה של הרקדן הספרדי, ותימלט משם בריצה איומה, שיכורת חופש. חדווה מפתחת מרחק של חשד בריא מג'ולי. עם זאת היא לא יכולה להימנע מלחשוב על מה חולם אדון זייד בלילה - על אצבע רועדת מלטפת גומת חן צהובה?