משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

ניתן להביע רעיון מסויים באינספור דרכים, מילוליות ולא-מילוליות. ברגע התרגום של המחשבה למילים  נגרע משהו ממידת ה'נקיון' של הרעיון:  בכל סלקציה יש בהכרח נקיטת עמדה, וכל התבטאות היא תוצאה של מחשבה סלקטיבית של הדובר. מכאן, שהמבע הרעיוני באמצעים מילוליים הוא תמיד אקט פוליטי של נקיטת עמדה, לעיתים סמויה. המילים הנבחרות נטענות מטען עודף, מעצם העדפתן על פני האחרות. "לפעמים זה נגמר בבכי", כך אומרים. מעניין לבדוק את האספקט המילולי של הבכי. בכי כמעט תמיד הוא אקט לא רציונלי, שמחצין תחושות ורגשות.  בכי פומבי של אדם מבוגר הוא אקט חושפני מאין כמוהו, איתות ברור של מסכנות וחולשה, אולי כשלון. בתרבות שלנו, תרבות המעלה על נס את האיפוק האירופאי, חולשה אינה מתקבלת בעין יפה.

אינני מבקשת להתייחס אל הייצוג הכולל של הבכי בתרבות הישראלית על מגזריה ונגזרותיה, נושא רחב ומרתק, אלא רק לביטוי המילולי שלו בשפה העברית:

אם אכתוב, "היא בוכה" – תיארתי עובדה, וכקוראת נותרתי נייטרלית לחלוטין לנוכח הסיטואציה.

עכשיו אפשר להתחיל לטעון את הבכי במטען עודף מילולי:

אם אכתוב, "היא פרצה בבכי", (ולא לשכוח את קיומו של הביטוי המקביל  "היא פרצה בצחוק") – התוספת "פרצה" מדגישה את הפן האמוציונלי, מוסיפה לבכי נופך של ספונטניות (התפרצות היא מצב ספונטני) ובעיקר מדגישה את חוסר השליטה של הדמות שהבכי פורץ מתוכה, כמו התפרצות געשית. ב"פרצה" יש גם אקט של שחרור והקלה, כמו פריצת המצור על ירושלים או פריצה לכלא עכו -פריצה במובן של סילוק מחסומים, הבכי (או הצחוק, כאמור) בדרכו החוצה מתגבר על מחסומים.

אם אכתוב, "היא מררה בבכי", אני פונה אל החושים של הקורא [מעניין להזכיר בהקשר הזה את "המתיקה סוד"]. בהיררכיה המקובלת של הטעמים, הטעם המר זוכה לאהדה מועטה. ישנם חסידי חריפות, חמיצות, מליחות, ובוודאי שמתיקות, מעטים האנשים שיציינו בהעדפותיהם את הטעם המר. עם זאת, שם התואר "מר" הוא שם תואר פופולרי המלווה נאמנה כמה וכמה רגשות שליליים  - קינאה מרה, שינאה מרה, יריבות מרה. הסלידה הפיזית שחשים לנוכח הטעם המר בפה נמתחת לכדי סלידה מרגשות הנתפסים בעינינו כשליליים, המרירות היא הגשר עליו צועד הרגש השלילי האבסטרקטי לכיוון התחושה הקונקרטית על הלשון. אנחנו יודעים בדיוק מה זה "מר". מעניין שדווקא הטעם המלוח הקונקרטי של הדמעות נכנע בפני הטעם המר האבסטרקטי של הבכי, אולי מפני שהמרירות דומיננטית יותר. לעיתים הביטוי "בכי מר" מופיע בסמיכות לנסיבות של מה בכך, ובמקרה כזה הביטוי מתפקד כסוכן כפול, כשהוא מציג למעשה את הבכיין באור נלעג [ותפסתי את עצמי על חם כותבת "את הבכיין" ולא "את הבכיינית", פוליטיקה מילולית כבר אמרתי].

אם אכתוב "היא געתה בבכי", או, "היא יללה בבכי" – זו כבר נקיטת עמדה שיפוטית של ממש. הביטויים הללו מציבים את הדמות הבוכה בעמדה מקבילה לבהמה מבוייתת, או חתול. געיות ויללות מחזירים את הבכי אל הטבע (ממנו בא, תינוק נולד כשהוא "יודע" לבכות, לא לדבר), וגוזרים גזירה שווה בינו לבין הקולות שמשמיעים בעלי חיים, קולות חסרי פשר (בעינינו לפחות). הביטויים הללו מזלזלים בדמות הבוכָה, מנחיתים אותה לדרגה של חיה.

לאורך אלפי שנים התרבות השלטת הייתה תרבות גברית, שפותחה על ידי גברים למען גברים. תרבות זו התייחסה בחשדנות כלפי נשים, הנשים נתפסו כנשלטות על ידי הטבע – למשל, בהופעתו ובהעלמותו המסתורית של דימום מדי חודש, או בזה שהן מסוגלות להרות וללדת. הגברים נתפסו כיצורים רציונלים, נשלטים על ידי ההגיון והאינטלקט. התרבות הגברית שאפה לאלף את הטבעי לרצונותיה ולצרכיה, לרסן את הטבע באמצעות השלטת משמעת, עידון ואיפוק; הבכי, כחלק מאותו עולם טבעי, יוחס על ידי הפוליטיקה המיגדרית לתינוקות/ילדות/נשים – הורים ינזפו בילד בוכה – "אל תיילל כמו ילדה", או, "גבר אמיתי לא בוכה" (יש אישה אמיתית? מה בין ההשתייכות המיגדרית לבין האמת?) יוצרים בזאת את המשוואה – בכי=חולשה, בכי=חוסר אונים. האקטיביזם הגברי בז לחוסר אונים, ואחד הסממנים הבוטים של המעבר מסטטוס של ילד לסטטוס של גבר, הוא התביעה המוחלטת שלא לבכות. בעוד בכי של ילד קטן מזכה אותו בתגובות אמפתיות, בכי של נער/גבר יזכה אותו בתגובה של בוז. אם בכי הוא התפרצות ריגשית ספונטנית, הרי שהתכונות ההפוכות, דהיינו משמעת ואיפוק – נתפסות כתכונות גבריות.  אמנם קיים בשפה הביטוי, "זה נגמר בכי טוב", אך הוא מופיע כביטוי בכי יחיד בהקשר חיובי. הבכי הגברי נתפס כמביש, שהרי ידוע ש"גברים בוכים בלילה".

"תוציאי, תוציאי הכל", תאמר הנשמה הטובה התורנית. הבכי כיוונו מהפנים אל החוץ. יש מוטציות בכי שנוצרו מההתניות התרבותיות - הבוכה ללא קול, או ללא דמעות, שזה כמו ללכת עם ולהרגיש בלי. למה להתכחש לכך שתחושת הטיהור הפיזי שלאחר הבכי היא תחושה טובה? אני צריכה לשנן לעצמי שהבכי הוא מתנה! התרבות, שטוענת על הבכי שלי מטענים חורגים, מתנכרת אל תחושת הטיהור הזו, כופה עליה הר של רגשות אשם – אם הבכי הוא סממן של חולשה, כניעה לחולשה מולידה רגשות אשם. לפעמים אני חושבת שאני צריכה ללמוד איך לבכות, ממש מחדש.