משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

פרוייקט מלבב שהועלה אתמול ב"הארץ ספרים": סופרים כותבים גלויות לגיבורים ספרותיים שהשפיעו עליהם. מציעה, בהיסוס, לשארית הפליטה הבלוגוספירית (=שעדיין מתחזקת בלוג, או סוג-של) לאמץ את הקונספט ולכתוב גלויה אחת משלהם. וחג שמח לכולם.

אני כותבת למרים, הגיבורה של 'שתהיי לי הסכין' מאת דוד גרוסמן.

מרים שלום,

אם את שואלת אותי, אז מהרגע הראשון היית צריכה להעיף אותו לכל הרוחות.אני מתה לדעת האם את עדיין מתרפקת על מכתביו (מתרסקת על מכתביו), או שכבר השלכת אותם לפח האשפה המתכתי של ההיסטוריה הרגשית שלך - ממרחק השנים שחלפו, ולאחר כל השיחזורים שוודאי ערכת בינך לבינך - האם כבר תפשת שיאיר רצה בך רק על מנת שיוכל לתלות עלייך את קישוטי המילים שלו? כל וידוייו, כאביו, ערגונותיו, התפתלויותיו, מופע החשפנות המופרך שהריץ סביבך ללא הרף, תזמורת קדחתנית של איש אחד - כל אותם קרסים שנעץ בעמקי נשמתך, כי נשמה אחת לא הספיקה לו, לחזיר הזה. האם כבר הבנת שיאיר רק יצר, בתוך נשמתך, שכפול מילולי עקר של עצמו?רק ביקש לסמן אצלך טריטוריה - שתהיי לי הקולוניה - ואת, איך נענית למלכודת הפתיות שלו, אישה חכמה ושקולה שכמותך, איך שברת את כל מנגוני האבטחה ונסחפת אחר הבל פיו הריק? אולי, בינך לבינך, את מסמנת לעצמך את השנה ההיא כקו פרשת המים של חייך האחרים - אולי שם, אצלו, השלת את שיירי הנערה שעוד נותרו בך. אולי זהו שלב הכרחי שכל אחת צריכה לעבור, בדרך שנפקחת לתוך הבטחון השקט של הגיל השלישי. אולי לא יכולת לסרב, שתהיי לו הסכין, התחנן. חפץ. לא יותר מחפץ להשתמש בו, שבר של חרס להתגרד עוד ועוד בזוועת עינוגים, ומי תיטיב ממך להתחכך בפצעיו המלוטשים. בדיעבד, מה שהכי מרגיז זו ההשתקה המכוונת שלך. איך הסכמת שיסתום לך ככה את הפה, שיאלים אותך כמעט כליל? נכון, זה היה מסחרר, לזמן מה זה היה מסחרר. עברת לחיות ביקום מקביל עשוי מילים, עולם שכולו ניואנסים. האמנת שיש עולם כזה, יותר מזה - האמנת שאת ראויה לעולם כזה. אבל אין עולם כזה, מרים. אין מילים שצפות בחלל, ממתינות להיאסף - זו פטה מורגאנה. לא בך הביט. בעצמו הביט. מערכת סגורה של איש אחד שמתחזק שקר עצום - כי איך יציג עצמו הנוכל הגדול של הרגש, זה שאינו מסוגל להתקרב אל זולתו, לחייך אליו, לאחוז בידו? הוא יפרק מולך את קרביו, בסכין-שתהיי לו.  זו הצגה, מרים, מופע וודביל זול של הנפש המסוכסכת שלו, הנרקיסיסטית, הגדושה בעצמה עד זוב. יאיר הוא קוסם כושל ששולף ארנב מקשיש מתוך כובע מרופט, הוא הקוסם והוא הארנב, ואין מקום לאף אחד על הבמה של פרשת האהבים הזאת שמתנהלת בינו לבינו. תביני, מרים - לא  בסכין הביט, אלא בהשתקפות דמותו על להב המתכת. מהרגע הראשון היית צריכה לבעוט בו.

אני 

(ואולי אני מחמירה מדי. אולי, במחשבה שניה, כל מה שמצוי סביב כל אחד מאיתנו הוא אינספור מראות להשתקף בהן, ויאיר רק היה אלוף אולימפי של השתקפויות)

(שה שה. למה לעשות עניין מכלום. הרומאן בסך הכל הציג מערכת יחסים רגילה לגמרי בין קוראת נלהבת לבין כותב מחונן. לכל היותר היא תאמר להגנתה שמה שהוא כתב זה לא מה שהיא קראה ובכל מקרה הקורא נצחי ורק הכותבים מתחלפים)

(בינתיים אני בכל זאת מתעקשת שהוא מניאק. המקום של ההתחייבות תמיד מגיע מתוך הגוף: ברית מילה, ניתוק חבל הטבור, ענידת טבעת על אצבע תחת החופה, רציעת אוזנו של עבד עולם. כל אלו עדויות שהגוף היה נוכח במהלך ההתחייבות, וזה מה שמעניק להתחייבות תוקף. התחייבת - תַּראה את זה בגוף, אחרת לא התחייבת. לכן יאיר שלא מוכן לשתף את הגוף הוא רוח-רפאים. לא יותר ממשב אנרגתי.)

~~~נהיה פרוייקט, סימן שאלה?

כולם מוזמנים לקרוא את הגלויה שכתבה הלחשנית אל קרלסון המעופף

ותיכף לאחר מכן לכתוב גלויה משל עצמכם ולא לשכוח לשים קישור בתגובות לפוסט

ונוספה הגלויה של האישה שהוליכה, שכתבה למרים, ששוכנת בין דפי 'שכול וכישלון' של ברנר. מוזמנים לקרוא.

ועוד גלויה - שירלי כותבת אל מתיה, גיבור 'בדידותם של המספרים הראשוניים' של פאולו ג'ורדנו

ג'וליאנה מוסיפה גלויה, הנמענת שלה היא סטפני מ'מלפפונים חמוצים עם שוקולדה'

וגם האיש בשחור הצטרף לפרוייקט, עם מכתב מעט יותר ארוך שממוען לדוקטור עלום חובב בשר (חניבעל לקטר??)

וחותמת את הפרוייקט הגלויה של נעמה - לא זהיתי את הנמענת, איומה ונדגלת כנראה.

מרתה רוסלר, פרט מתוך "הסמיוטיקה של המטבח", 1975 K, KNIFE

ולמי שרוצה לצפות בסרטון המלא: כאן