משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

גם בפלנטת וורדפרס

גדול הפיתוי לדמיין אישה קפקאית

ב"חדר משלך" ערכה וירג'יניה וולף תרגיל
מחשבתי מבריק: היא יצרה בבואה נשית של ויליאם שייקספיר, אחות דמיונית שכישוריה
זהים לשלו. וולף הציבה את צמד האחים בנקודת זינוק שווה, והתחקתה אחרי תחנות-חייהם המקבילות.
ויליאם שייקספיר זכה לתהילת עולם ואילו ג'ודית נדונה לשכחת עולם, משום שחיה בסביבה
ובתקופה בהם לא ניתן היה לעכל בשום אופן נוכחות פומבית של אישה כותבת, מוכשרת ככל
שתהיה.

לפרנץ קפקא היו שלוש אחיות, אף אחת מהן לא הפגינה כשרון
כתיבה ראוי לציון.  בנסותי לדמיין את התנאים
הנחוצים להתפתחות בבואה נשית של הסופר, כזו שתאמץ נקודת מבט קפקאית-נשית(מה זה?)
על העולם, אני נתקלת במשוכה הראשונה - המהלך הגדול של פרנץ קפקא היה הניסיון הכושל
שלו לכונן את גבריותו מול אבא הרמן קפקא האימתני. פרנץ היה הבן הבכור, והבן-זכר
היחיד שנותר בחיים לאחר ששניים מאחיו נפטרו בינקותם. קל לדמיין עד כמה מגוננת
הייתה הסביבה הנשית בה גדל, עד שנעקר ממנה למקום אחר, מקום בו צילו הגדול של אביו
כיסה את עין השמש.

 יש הטוענים שתחושת
אי-התאימות המתמשכת שלו נבעה מהשילוב בין אבא תקיף מדי לבין אם חלשה ומגוננת מדי. אי
היכולת להתמודד עם עוצמתו המיתית של האב כיווצה את קפקא הבן לתוך עצמו מתוך תחושה
שהוא חסר את המפתח הנכון לפענוח העולם, מכאן האימה הסתומה וחוסר האונים שחש לנוכח
כל ביטוי של אוטוריטה.

קפקא הכותב שבוי בתוך שדה של סמכות שמפעיל עליו כוח
אינסופי. הכוח משתק אותו אבל מפעיל את היד הכותבת.

 

בחזרה למשוכה

 אני מתעכבת על חוסר
האפשרות לעמת אישה עם סמכות אבהית טוטאלית, הדיאלוג בין בת לאב הוא דיאלוג אחר
לגמרי. הבת לא נדרשת בשום שלב לבצע רצח-אב כדי לפנות לעצמה מקום בעולם. חרדת
ההשפעה (מהאם) מובילה את הבת למקום אחר לגמרי מאשר את הבן – במקום לדחות את האב
היא מאמצת אותו, הופכת ביתר שאת לבת-של-אבא. החבירה אל האב היא חבירה למוקד כוח,
ולכן התמודדות כזו היא חוויה מחזקת ולא מחלישה. כבתמונת-ראי, אחותו של קפקא – לשם
נוחות נקרא לה פרנצ'סקה – גדלה כבת יחידה מוקפת אחים-בנים. היא לא יכולה להזדהות
בשום אופן עם אמא שלה, ובפתחו של גיל ההתבגרות פרנצ'י חסרה מודל נשי ראוי (לדעתה) שבאמצעותו
תכונן את הנשיות העתידית שלה. העולם הנשי נתפס בעיניה כעולם לא ברור, מסתורי
ומשונה. היא מזדהה עם העוצמה הגברית אך נדחקת שוב ושוב אל המשבצת הנשית, במסגרתה היא
נדרשת לסגנן לעצמה הופעה חיצונית מושכת, לתרגל צחקוקים, סודות נשיים, חולשה מופגנת.
כל אלו זרים לה, מתנגשים עם הכוחות הכבירים שהיא יודעת שקיימים בתוכה. פרנצ'סקה
מורחקת ו או מתרחקת מחברת בנות גילה. היא מתבודדת כי השפה שהבנים מפתחים בינם
לבינם כבר אינה השפה שלה. מהר מאד היא קולטת שהעיקרון המכונן של העולם הנשי הוא
שלטון הגוף. אחותו של קפקא לא יכולה שלא לשנוא את הגוף שלה, את הרודנות שלו, את
היותו גיס חמישי בוגדני וחלקלק. היא תגלה שכאישה היא שבויה בתוך שדה מוקשים משתק של
דימויים גופניים בלתי אפשריים. במקום גוף נשי היא תנסה לכונן לעצמה גוף רוחני
חלופי, גוף בריחה. תוך כדי כך תגלה שהיא יודעת לכתוב, אבל גם בכתיבתה לא תוכל
לחרוג מגבולות הגוף, כי אי אפשר לברוח מתוך הגוף והיא תשוב ותשחזר עד אין קץ את
המפגש/התנגשות. אני לא יכולה להמשיך מכאן.

בהמשך החיפוש אחר האישה הקפקאית הנכונה

במקום ללדת אחות, קל יותר להשוות בין טקסטים המתארים
סצנות בעלות מכניקה קפקאית דומה, שמעמידים במרכזם פעם אחת גיבור גבר ופעם אחרת גיבורה
אישה. לגמרי במקרה מצאתי שני טקסטים תואמים העונים על התנאי הזה, הראשון נכתב על
ידי קפקא (1883-1924), והשני נכתב על ידי אדוארד בס (1888-1946) עיתונאי וסופר
צ'כי, נחשפתי לטקסט של קפקא, סיפור קצרצר ששמו "תשכח מזה",  בעת גלישה באתר של רות קלדרון, "החדר",
אתר מומלץ שעבר לאחרונה רענון וקיבל מראה עדכני. הטקסט השני הוא מתוך ספר שיצא
לאור לא מזמן, "בירה ומצבי רוח משתנים - מבחר הסיפור הצ'כי" בעריכתה
ובתרגומה של רות בונדי. מתוך סמיכות מקרים מרנינת לב ניתן למצוא גם את הסיפור הזה
ברשת.

מכיוון שהטקסט של קפקא קצר מאד, אעתיק אותו לכאן:

תשכח מזה

השכם בבוקר, הרחובות נקיים
וריקים. הלכתי לתחנת הרכבת. כשהשוויתי את שעוני לשעון של מגדל, ראיתי שהשעה מאוחרת
בהרבה משחשבתי. היה עליי להזדרז. הבהלה על גילוי זה גרמה לי לפקפק בדרך, עדיין לא
התמצאתי כל כך בעיר הזאת: למזלי, היה שוטר בקרבת מקום. רצתי אליו ושאלתי אותו
בקוצר-נשימה לדרך.

הוא חייך ואמר: "ממני
אתה רוצה לשמוע על הדרך?"

"כן", אמרתי,
"משום שבעצמי אינני מוצא אותה".

"תשכח מזה", אמר
והסתובב בתפנית חדה, כמי שמבקש להיות לבד עם צחוקו.

הסיטואציה הבסיסית המתוארת
בשני הסיפורים זהה – דמות הגיבור חווה אובדן דרך ופונה לשוטר בבקשת עזרה. ובכל זאת
שני הסיפורים שונים מאד זה מזה. 

נתחיל בכך שקפקא הצ'כי
כותב גרמנית, יוצר מעקף בין השפה לבין המקום ובכך מסמן עצמו מראש כאאוטסיידר מקומי.
אדוארד בס כותב בצ'כית, שהיא שפתם של המעביד ושל השוטר וגם שפתה של המשרתת, אם כי
כפי שאראה בהמשך יש בסיפור שפות  נוספות,
בהן המשרתת אינה שולטת.

אני מניחה שמי שיקרא את
הסיפור של קפקא יחוש מייד בדמיון בין השוטר ב"תשכח מזה" לבין דמות השומר
ב"מול שער החוק" – שני נציגי ממסד במופע משובש ומשבש, שעיקרו דיאלוג של
אי שיתוף פעולה.

מדוע בעצם נמנע השוטר
מלעזור לאובד בדרך?

ישנם כמה הסברים אפשריים.
ההסבר הפשוט – השוטר נשאל על דרך כללית (לא על מיקומו של רחוב ספציפי) ולכן השאלה
המוזרה גורמת לו לחייך. זו שאלה שבלתי אפשרי להשיב עליה. הסבר אחר אפשרי הוא
שהשוטר מכיר את הגיבור, השוטר הוא חלק מהמסלול הקבוע שעובר הגיבור מדי בוקר, ולכן
השאלה שנשאל מגוחכת בעיניו. הידע הנחוץ למתן התשובה כבר קיים כולו אצל השואל.

לעומתו ישנה המשרתת – הידע הדרוש חסר לה.
אין לה מפה מדומיינת בתוך ראשה, ההתמצאות במרחב העירוני כשפה שהיא לא שולטת בה
(וגם, בדלת אחורית, הסטיגמה הפופולארית אודות קשיי ההתמצאות של נשים במרחב). מקור
הסמכות בסיפור תמיד גברי, בין אם זה המעביד, השוטר הזוטר או השוטר הבכיר. המשרתת היא
פרובינציאלית, תמימה, קלת דעת. הכי אהבתי את הרגע בו השוטרים 'מדברים' עם קנקן
הבירה מעל לראשה של המשרתת, המשרתת, שמראש היא אישה-מופחתת בשל מעמדה החברתי הנחות,
מועילה אפילו פחות מחפץ דומם! קנקן בירה הוא אביזר גברי, חלק מהשפה הגברית. הסיפור
מציב את הגיבורה הנשית בעמדת חולשה מובהקת של 'נערה במצוקה', שמאפשרת לגברים
להופיע כגואלים ומושיעים, רבי תושייה וטובי שכל.

אין לו אחות

תמיד תהיתי איך אישה תגיב
אילו נקלעה לסיטואציה קפקאית. הסיפור שתרגמה בונדי עזר לי להבין, שאישה לא יכולה
להיקלע למצב קפקאי כפי שאנחנו מכירים ומגדירים אותו. הגבר הקפקאי בסיפור חוזר
לנקודת אפס עוברית – הוא צריך לארגן מחדש את שטף הזמן ותחושת המרחב, כושל בכך
ופונה לסמכות, מקור החוק, שמכשיל אותו במקום לסייע לו. אצל קפקא הבעיה מתחוללת כשמשהו
משתבש מבפנים – כמו התפרצות של מחלה אוטואימונית, המערכת תוקפת את עצמה בשל טעות
בקריאת קודים (גנטיים), והתקיפה חסרת פשר והריפוי מסובך, כי איך תרפא את הגוף
מעצמו. בן-רגע קפקא מערער את יחסי הכוחות המוכרים, מעביר אותם דרך פילטר של מנגנון
הזרה – עד רגע מסויים הכל בסדר, הגבר הוא חלק מהמערכת, משתתף בסדר הקיים, אבל
פתאום ובבת אחת הוא מתרושש מנכסיו הסימבוליים. לעומתו האישה, שמראש נחותה כשהיא
מתמודדת מול מערכת המבוססת על השילוש גבר, כסף, כוח - לא חווה היפוך קפקאי כי היא
מראש ותמיד האנדרדוג של המערכת. הקפקא הנשית תבקע כשלאישה יהיה מה לאבד. כל עוד
אין לה נכסים סימבוליים לאבד, היא לא יכולה להיות חלק מהעולם הקפקאי.

כל הצילומים המלווים את הטקסט הם צילומים אותנטיים שצולמו על ידי המשטרה החשאית הצ'כית במהלך מעקבים שנערכו בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. בצילומים נוספים ניתן לצפות כאן.