הלחשנית העבירה אליי אתמול את השרביט המוסיקלי בפרוייקט שרץ עכשיו בבלוגוספירה . לא התעצלתי, ישבתי, כתבתי, וזה מה שיצא לי:
נקודת חיבור היא גם נקודת תורפה שחושפת את עצמה: מקום החיבור מעלה על הדעת אפשרות של ניתוק. הסתלקות. הצטלקות. חיבור הוא הקדמה לצלקת.
המוצא ההיברידי שלי: מזרחי-אשכנזי, גלותי, כלומר לא ילידי משני הצדדים. היברידיות מעידה בהכרח על קיומן של רקמות חיבור פנימיות שכאלו. מה מתחולל ברקמות החיבור? יש שם תנועה (תנועה? ומייד הלשון מתחרעת – מזרחית, מגונה). זו יכולה להיות תנועה של התנגשות, זו גם יכולה להיות מחיקה או רק דילול. זו יכולה להיות גם בליעה, כמו תהליך אוטומטי שמפעילה מערכת חיסונית – אחד החלקים מזוהה כזר ופולש, חלק אחר מתמנה למגר אותו. רקמת חיבור היא מקום דינאמי, זירה, ואללה יוסתור העובדה שהחיבור צריך להחזיק הכל יחד, שלא יתפרק.
פרוייקט השרביט מציע הזדמנות לבחון את רקמת החיבור מנקודת מבט מוסיקלית. את 'שיר השכונה' של חיים חפר בביצוע "התרנגולים" אימצתי בגיל שמונה או תשע. אהבתי מאד להקשיב לשיר הזה בכל פעם שהושמע ברדיו, אני ממש זוכרת את עצמי קוטעת כל עיסוק לטובת האזנה טוטאלית. שיר השכונה הוא שיר קצת חריג, קצת אנרכיסטי, בזמנו הבלגן היפנט אותי לגמרי. מצד אחד, זה שיר שכונה, ואני גדלתי בשכונה – זאת המילה שבה השתמשנו לתיאור סביבת המגורים – שכונה – מצד שני, השיר לא דמה בשום דבר לדברים שהכרתי בשכונה שלי. השיר הציג מציאות קרנבלית-משחקית עליזה, וכנראה אשכנזית באופן מוחלט, עם שמות מוזרים ומילים מיסתוריות שלא ממש פענחתי עד הסוף. השיר הזה בעיקר רמז על קיומם של יקומים שכונתיים מקבילים, מושכים יותר עבורי. הדרמה של ההשתייכות שלי, שהתחילה להתפתח, נעה בשני צירים – הראשון, דחייה של כל מה שהכרתי בסביבה המיידית שלי – ראיתי מצוקה, בערות, עילגות, שוליים. הערוץ השני היה עסוק בחיפוש אחר נקודות אחיזה חלופיות. בביוגרפיה השכונתית המדומיינת שלי, שיר השכונה סיפק הזדמנות אותנטית לזיוף ביוגרפי.
התחנה השניה בביוגרפיה המוסיקלית המדומיינת שלי עוצרת אותי מספר שנים מאוחר יותר, בשיר "ססיליה" של סיימון וגרפונקל. סיימון וגרפונקל היו עוד חור ענק בהשכלה המוסיקלית שלי. לא היה לי מושג מי הם, אבל בכתה י"א פתאום אחזה התרגשות בתיכון הלבן – סיימון וגרפונקל מגיעים ארצה ויופיעו באיצטדיון רמת גן! לכבוד האירוע חברתי-לכיתה טובי סחבה גיטרה לבית הספר, ובהפסקות צפיתי בה ישובה על הרצפה, פורטת בדבקות את ססיליה. שמוליק היה עושה לה קולות. אני לא חושבת שאצליח לתאר עד כמה התמונה הזו הייתה זרה לעולמי בכל אספקט אפשרי. כמובן שפיתחתי תיעוב עמוק כלפי השיר הזה, כלפי סיימון וגרפונקל, כלפי טובי ושמוליק, כלפי הגיטרה. היום אני יודעת שזה לא היה תיעוב אלא סתם חוסר אונים.
סיכום ביניים מביך ופשטני - הסביבה השחורה מאלצת אותי להיות לבנה, הסביבה הלבנה מכריחה אותי להיות שחורה. והיום? או. התחנה השלישית ברקמת החיבור המוסיקלית שלי ממוקמת הרבה יותר מאוחר על ציר הזמן ושייכת לארבע-חמש השנים האחרונות. קשה לומר מתי בדיוק התפייסתי עם הזמר המזרחי המסתלסל של שנות השבעים והשמונים – אבל פתאום יכולתי לאהוב בלב שלם את צלילי הכרם ואת צלילי העוד וגם את זוהר ארגוב, פתאום הסתבר לי שאני מכירה המון שירי קסטות. שהשירים האלו, שהתנגנו אי-אז ברקע, הם בעצם חלק בלתי נפרד ממני. נחשפתי אליהם באמצעות הגירסה השכונתית לשיתוף קבצים, אי-אז בשנות השבעים-שמונים – השיתוף נעשה באמצעות חלונות פתוחים והשמעה עתירת-דציבלים בדירות השכנים. היום אני יכולה לדמוע בקלות כשאני מקשיבה לזוהר ארגוב שר את צל עץ תמר ואור ירח, את ססיליה אני עדיין לא אוהבת (אבל אמריקה היא סיפור אחר לגמרי), וכשמשמיעים ברדיו את 'שיר השכונה' אני מעבירה תחנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
