משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

"מכתב מהעבר" הוא סרט קאמרי קצר-נגן (כחמישים דקות) שהופק על ידי "קסיס הפקות", מי שהביאו לנו את "איה" הקצר והנהדר. כן ירבו.

מנחם (גדליה בסר) הוא ניצול שואה ערירי ומופנם המתגורר בתל אביב, מתפרנס (בקושי) כשען. יום אחד מוצא מנחם מכתב חריג בתיבת המכתבים – עפ"י כתובת השולח הרשומה, המכתב נשלח מ-D.D.R, היא גרמניה המזרחית. כשמנחם פותח את המעטפה הוא מגלה שהמכתב נשלח בשנת 1984, ולמעשה הגיע לתעודתו באיחור של שלושים שנה. השולח הוא אחיו של מנחם, עמו נותק הקשר עוד בשנת 1968, כשמנחם עלה ארצה. המכתב נושא בשורה: אחיהם הצעיר של השניים, שסבורים היו שנרצח בתקופת השואה, נמצא חי וקיים באחד המנזרים. הוא ניצל. מנחם, שבמשך כל השנים נשא על עצמו את אשמת אי-היחלצותו לעזרת אחיו הצעיר, מוטל פתאום לתוך תמונת מציאות שונה לחלוטין. צילה הכבד של אותה נטישה מוקדמת ליווה את חייו עד כה ומנע ממנו לשאת אישה ולבוא בחברת בני אדם, ופתאום מגלה מנחם שתחושת האשם שכרסמה בו כל השנים הייתה למעשה תחושת שווא. האם פירוש הדבר שמנחם עומד לצאת לדרך חדשה, ולקשור קשרים עם אחיו הרחוקים ושכנו הקרוב, משה (יוסי גרבר), שמלווה אותו במסע הגילוי ותומך בו? להרף עין נדמה שכן, שהנה הנה התיקון מגיע. אבל אז נטרפים הקלפים מחדש, ומה שהיה הוא שיהיה. הסרט כבר ירד (כנראה) השבוע מהמסכים ובכל זאת אימת הספוילר חזקה ממני ולכן אעצור כאן.

אז איך היה?

הממממ. ככה. אין ספק שזהו סרט קודר ומעיק, והבמאי הצעיר דרור זינגרמן היטיב לייצר אווירת חנק שלופתת את הצופה בגרון מהרגעים הראשונים, מהרגע שגדליה בסר מתחיל את האודיסיאה שלו ופוסע ברחוב תל אביבי הומה, דחוק לו בשולי הפריים. בדרך הביתה הוא פוגש לסטריגונים וקיקלופים, בדמות בני נוער מנותקים בעלי שפת גוף אלימה ומלחיצה. אחת הסצנות הבאות מורכבת משוט איטי שמציג את המטבח בדירתו האפלולית של מנחם. המצלמה סורקת את שולחן הפורמייקה הפשוט, במרכז, צמוד לקיר, עומד מכשיר רדיו מיושן, וגם: מלחיה, פלפליה. לצד כל אלה, בתוך פנכת פלסטיק, מונחים חצי לימון וחצי בצל, שניהם קצת מרוטים, אבל מה ששובר את הלב זו שקית התה המשומשת הממתינה לשימוש חוזר. משהו בשוט המפורט הזה מזכיר את הקדרות המלנכולית שאפשר למצוא לפעמים בציורי טבע דומם/ואניטאס.

אנחנו מתוודעים למנחם בתוך ביתו, לעיסוקו האובססיבי במתיחת קפיצי שעונים. כשהוא נרדם, מנחם מוקף שעונים גם בחלומותיו-סיוטיו. יש בדירה אלמנטים נוספים שמשמשים כשעונים, כלומר כאמצעים למדידת הזמן החולף, לאו דווקא מכאניים – במובן זה גם חצי הלימון הוא שעון, גם הקמטים המודגשים בפניו חרושי הסבל של בסר הם שעון (ביולוגי). מנחם בתוך יקום שעוניו נעשה עד לזמן שחולף. למרות תפאורת השעונים המתקתקים ללא הרף, זהו סימון ריק – הזמן של מנחם נעצר מזמן, מנחם נשאר תקוע בעבר, חי את העבר, לכן המכתב שנכתב בהווה של 1984 לא יכול היה להגיע אליו בזמן אמת. רק בחלוף שלושה עשורים ממועד שליחתו, כשהמכתב עצמו הוא פיסת עבר מובהקת, הוא יכול להגיע סוף סוף לידיו של מנחם. אולם אז משהו נסדק, ופתאום מנחם זקוק למשען אנושי. השכן משה ממלא את התפקיד בשמחה ובנדיבות. עצם נוכחותו של המכתב בחייו של מנחם, כמו חפץ פלאי, מחוללת שינוי ומנחם משתלב פתאום בתוך ההווה, בסיוע שכנו משה.

ומאמר מוסגר: [את התפקיד של משה, השכן הידידותי ובעל הלב, מגלם השחקן יוסי גרבר. ראיתי את גרבר משחק במגוון תפקידים גם בקולנוע וגם בתיאטרון, ופתאום היה לי הבזק של תובנה בקשר אליו - בכל תפקיד שיוסי גרבר משחק הוא מקצה לדמות שהוא מגלם שמונים עד תשעים אחוז נפח, כלומר תמיד נשאר משהו מחוץ לדמות, יסוד קבוע שאינו קשור לדמות אלא פיסה של השחקן עצמו שמודע להיותו שחקן, כלומר האחוזים הנותרים הם תמיד "יוסי גרבר משחק דמות". אני לא יודעת להסביר את זה, אולי המילה המתאימה בהקשר הזה היא אקסצנטריות, ואולי זה קשור למסורות ברכטיאניות שטבועות עמוק בנפש השחקן. גם אצל חנה מרון זה כך, אגב. אצל בסר לא זה המצב. בסר כשחקן מוחק את עצמו. זה מרתק.]

בכל אופן, בין השניים מתחילה להתפתח ידידות מהוססת. כך למשל הם מבקרים לראשונה בחייו של מנחם בקפה אינטרנט, שם הם נעזרים במנוע חיפוש כדי לאתר את מספר הטלפון של האח בגרמניה. אולם אותו איחוי עם ההווה מחזיק מעמד פרק זמן קצר בלבד. מהר מאד הכל קורס, וההיסטוריה חוזרת על עצמה באופן טרגי, מפלצתי, ומנחם נזרק חזרה אל העבר. ההווה פלט את מנחם מתוכו.

הסרט לא מאפשר לצופים לחוות קתרזיס. דמות האנטי-גיבור שמגלם בסר לא מעוררת הזדהות. זוהי דמות מובסת מכדי לעורר הזדהות, אותה חמיצות אוטיסטית שמזכירה את התפקיד שגילם שלמה בר-אבא ב'הערת שוליים'. אבל בדמות שגילם בראבא היה להט, יצר שהתפרץ, ובדמות של בסר אין כלום, רק מחוג פנימי שמתקתק ומתקתק.

*

באופן מקרי לגמרי, יומיים אחרי שצפיתי בסרט, קראתי בספרו החדש של דרור בורשטיין ("שאלות בספרות", הוצאת מוסד ביאליק, נא לא לבלבל עם ספר הפרוזה החדש של בורשטיין, "אחות שמש", הוצ' כתר) על מכתב אחר מהעבר, שגם הוא למרבה הפלא הגיע באיחור של שלושים שנה. השולח הפעם הוא גלן גולד, הפסנתרן הקלאסי הנודע. שני מכתבים מהעבר תוך יומיים? זה צירוף מקרים משונה מאד. לא נותר לי אלא למשוך כתפיים, ולצטט:

"בסרט אחר על גולד (Hereafter) יש קטע קצר ובו אישה יפנית מקבלת מכתב מגלן גולד. (...) המכתב הזה הוא תשובה למכתב שכתבה לו היפנית אחרי ששמעה אותו מנגן, כלומר אחרי ששמעה את "המכתב" שהעביר לה מבאך. מכתב התשובה נכתב ב-1971, והגיע לתעודתו ביפן שלושים שנה אחרי שנשלח. האם תמשיך לחיות את חייה כאילו לא הגיע המכתב? ואולי דווקא העיכוב הממושך יעשה את המכתב הזה לחשוב הרבה יותר משהיה אילו הגיע במועדו, ב-1971? המכתב הזה, שנשלח לאישה היפנית לפני 35 שנה, נשלח גם אלינו. הוא מכתב פתוח.

לקרוא ספרות משמע לקבל, שוב ושוב, מכתבים דחויים כאלו. אנו קונים ספר ושוכחים אותו על המדף, ובאחד הימים, לא תמיד מסיבה שברורה לנו, אנו מבחינים בו ומתחילים לקרוא אותו. לא רק הסופר הוא ששלח לנו את הספר, לפעמים ממרחק של עשרות שנים, אלא גם אנחנו עצמנו שלחנו אלינו את הספר, הנחנו אותו על המדף כמו כלב שטומן עצם באדמה. לפעמים כדי להבין את מצבנו בתקופה נתונה אין לנו אלא לעצור ולשאול: מדעו אנו קוראים, דווקא עכשיו, דווקא את הספר הזה? (...)

המטפורה של מכתב לתיאור של מעשה האמנות יכולה גם להסביר מדוע יצירות אמנות מסוימות עומדות במבחן הזמן ואחרות לא. יצירת אמנות טובה היא מכתב שאפשר לקרוא בו תמיד, מכתב שנמצא תמיד בהווה (...) כל אמנות היא תמיד עכשווית. סיפור יוסף ואחיו אינו עכשווי פחות מסיפור שנדפס היום; המוזיקה של בטהובן אינה פחות עכשווית ממוזיקה שתולחן מחר מפני שהסיפור והמוזיקה פועלים בהווה, ואחת היא מתי חוברו. זמן האמנות הוא זמן היותה חיה בתודעתו של נמען, והנמען נמצא תמיד עכשיו.

אמנות גדולה אינה כזו משום שהיא 'צברה ותק' והצליחה לאגוד ב'כיסיה' עשרות או מאות שנים של 'זמן'. גדולתה אינה בעבר המצטבר, אלא בהווה המידי, באפשרות לפתוח את המכתב מן העבר הרחוק כאילו נכתב היום."