בפוסט זה מופיעה קריאה בסיפור "בת", מאת ג'מייקה קינקייד. הערה מקדימה: כדי לקרוא את "בת" חזרתי בזמן לשנת 1978, השנה בה נכתב הסיפור. הפוסט הזה נכתב מתוך העולם שהיה העולם שלי בשנת 1978, שנת בת-המצווה שלי. אני מודעת לכך שהעולם השתנה מאז, אפילו אני השתניתי. אני מודעת לכך שהיום אנחנו חיים בעולם אחר – זה לא שהדיכוי נעלם, כמובן, הוא רק החליף צורה ושמות.
תמונת ניצחון אופיינית, 1978
פתיח א', והוא פתיח כללי: התרבות שלנו מרבה לעסוק בדינמיקה המתקיימת בין אב לבן: האב הוא מקור הסמכות; האב מנחיל לבנו את השפה ובאמצעותה את הסדר החברתי, יראת האל והחוק. כל השנים אני מחפשת התייחסות מקבילה למה שאם מנחילה לבתה ולא מוצאת. ברור לי שקיימת הנחלה כזו, אבל לא הצלחתי לנסח אותה לעצמי, או אפילו להתחיל לארגן אותה בתוך מחשבה. הסיפור של קינקייד עזר לי לתפוס קצה חוט. משכתי קצת.
פתיח ב', פתיח פרטי: ההשתוקקות (מאז ומתמיד) לקבל לידי רשימה כזו: פשוטה ומורכבת, מפורטת ולקונית. משהו פתור. מגיל ההתבגרות אני זוכרת המון ניסיונות נואשים של פיצוח, חיפוש אחר פשר בתוך הוויה שנראתה לי נטולת פשר. הרגשתי שמצופה ממני להצטרף למסדר עתיק-יומין מבלי שאדע את כללי היסוד הנהוגים בו, ואני נדרשת איכשהו לנחש אותם (ונכשלת כל הזמן). אני מניחה שחלק מתחושת הניכור נבע מכך שאמי שוחחה עם אמה ואחיותיה בשפה שלא הבנתי, שפת האם שלה, ואני נשארתי מחוץ לשפה הזו. אבל זה לא רק זה. אני זוכרת הרבה תסכול מצדי וגם מצד אמא שלי כי כמעט כל מה שהיא מסרה לידי לא היה רלוונטי עבורי, וכל מה שרציתי ממנה היא לא הייתה מסוגלת לתת. בסוף ויתרתי.
בסיפור של קינקייד יש שני טקסטים מקבילים – טקסט אחד מכיל רק את הכתוב, והוא מיועד לכלל הקוראים. הטקסט השני הוא טקסט של דיבור משולב פעולה, טקסט שעיקרו סדרת הדגמות, והוא מיועד לנמענת של הסיפור, בת. בעוד מורשת אב לבנו מתבססת על טקסט כתוב (במשך דורות רבים מדי הכתיבה והקריאה הייתה פריבילגיה גברית), הרי שמורשת אם לבתה התבססה על דיבור ופעולה, ולכן היא חמקמקה יותר לאיתור ולסימון.
בתוך עולם פטריאכלי שכלליו נקבעו על ידי גברים למען גברים, אישה נדרשת לאיזון עדין מאד. כדי לשרוד בעולם כזה היא חייבת ללמוד לשתף פעולה עם הפטריארכיה, אבל במקביל על מנת לא למות או להימחק היא חייבת לשמר את היסוד השונה שבנפשה, ואף לחזק אותו. התפקיד של האם בהבנייה הזו הוא לשמש כסוכן כפול – לדאוג שהבת תדע להשתלב בעולם הפטריאכלי, אבל גם להנחיל לה את הנשיות שאינה תלוית-גבריות. אני חושבת שהטקסט של קינקייד הוא כמו מיתר שמתוח בין שני הקצוות הללו.
מהו אותו יסוד של נשיות לעצמה, נשיות שאינה תלויית גבריות? על פני השטח שיתוף פעולה עם הכללים המקובלים, ולצידו האפשרות לפתוח לעצמה מרחב פרטי חתרני, ברווחים ובין הטיפות, בשוליים, בכל המקומות שאינם מוארים על ידי הזרקור הפטריאכלי השליט.
אסור להגדיר במילים את המרחב הזה, כי כל ניסיון ללכוד אותו במילים גם יסמן אותו כמרחב חשוד וכך בהכרח יבשר את קיצו. אבל איך ניתן להנחיל את קיומו של המרחב הזה לבנות הדור הבא, מבלי למלל אותו? צריך לסמן אותו באופן אחר, דרך פעולות ולא דרך מילים, ובאופן הזה להנחיל לבת אורח חשיבה אחר. המרחב הזה מתהווה דרך הפעולה וההבנה של הפעולה והניסיון וגם דרך חיקוי פעולות של נשים אחרות. השפה היא אמנם הדרך הראשית ללכת בה, אבל חשוב שהבת תלמד לזחול בין הסדקים שלה ולסטות מדי פעם לדרכים צדדיות. [וזה לא מקרי שנשים המציאו את אמנות הפעולה והיו דומיננטיות בסוגה הזאת].
לא אמנע מעצמי את העונג שבקריאה מטפורית של הסיפור של קינקייד. אם הסיפור הוא פשט בלבד, רשימת פעולות, מדוע לטרוח ולהעלותו על הכתב? זנבות משפטים תלויים באוויר, כלום יש בהם תועלת כלשהי ללא הפעולות המשלימות? בטח שיש. הפעולה משלימה את הדיבור, הכתוב מנכיח את שניהם במרחב הזיכרון. היחס בין הטקסט הכתוב לטקסט המדובר והפועל הוא כמו היחס בין מפה לטריטוריה.
04:32 "לפעמים אתם יודעים במחזמר לא משלימים את הביטויים אלא באמצעות תנועות, של כוריאוגרפיה"
עוד דרך לעקוף את העין הפטריאכלית המפקחת, באמצעות המשלת משלים. למשל, עניין הכביסה שמופיע מייד בהתחלה. זו בריאת עולם בלי הפאתוס של בריאת עולם. כזכור, המעשה הראשון הוא מעשה הבריאה הבראשיתי שהתבצע באמצעות ארגון מחדש של יסודות מתוך הכאוס. עשיית סדר כרוכה קודם כל בזיהוי, אחר כך בהפרדה. "ויבדל אלוהים בין האור לבין החושך" - לכן הבחירה להתחיל דווקא במיון הכבסים לצבעוניים וללבנים, היא לא בחירה מקרית. נקבע כאן עיקרון מארגן רב-משמעות.
באותה רוח, אפשר לקשור בקלות בין המשפטים הפשוטים בסיפור לבין עקרונות רחבים יותר.
למשל, חשיבות התכנון מראש:
"השרי דגים מלוחים במים למשך הלילה לפני שאת מבשלת אותם"
מתן תשומת לב לפרטים: "כשאת קונה כותנה על מנת להכין לעצמך חולצה נאה, הקפידי שתהיה נקייה מגומי"
הפרדה בין המרחב הפרטי לבין המרחב הציבורי, לאו דווקא כמקום קונקרטי, גם כמקום מטאפורי –
"אל תאכלי פירות ברחוב - זבובים יבואו בעקבותייך".
עקרונות חשובים נוספים המובעים דרך הדוגמאות שניתנו בסיפור - לקיחת אחריות, היכולת לשאת בתוצאות מעשייך, לא לנהוג בפזיזות ואני מניחה שאפשר לנסח עוד ועוד עקרונות כאלו, כולם תקפים. העיקרון המאחד – זיהוי/מיון כתנאי מקדים לשליטה בסיטואציה. עקרון העל - תלמדי לדבר על דבר אחד, ולהתכוון לדבר אחר. תלמדי לקרוא באופן הזה גם את הדיבור של האחרות. תלמדי לדבר גם באופנים אחרים, שאינם שפת דיבור.
מעניינת במיוחד ההתייחסות למיניות הנשית בסיפור. הדיבור הוא דיבור כפול, שמשקף במדוייק את היחס של החברה למיניות הנשית. מצד אחד, החשש מהטבעת סטיגמה של מופקרת, מצד שני, ללא טיפת התחסדות, הפרקטיות האימהית שבאה לידי ביטוי בסוד הכנת שיקוי יעיל שמסייע להפלה. כדאי לבחון לעומק את האזהרה האימהית – האם לא מזהירה אותה מפני החטא, לא משננת לה פסוקים המתארים את גורלם המר של חוטאים שייצלו בגיהנום - היא רק מייעצת לה בדרכים שונות לאמץ התנהגויות שלא יחשפו כלפי חוץ את המיניות המבעבעת שלה. יש כאן ביטוי נוסף של מרדנות נשית - לציות על פני השטח למוסכמה הפטריאכלית, לצד קבלה לעומק של התנהגות שמתנגדת לסדר הזה ופורעת אותו. מלבד זאת, אי אפשר להגזים בחשיבות ההערה האגבית המשחררת, במקרה שהניסיון לאהוב גבר אינו צולח "אל תהססי לוותר על כל העניין" – אמנם נקבע כלל, אבל יחד איתו נקבעה גם דרךמילוט, המנעול נמסר יחד עם המפתח. אני מניחה שיש אזורים בעולם בהם העצה הזו היא עדיין רדיקלית לחלוטין.
וישנו גם העניין הזה עם הלחם, שהוא גדול מסכום פרוסותיו. מבחן הלחם מפצל את הנשים בעולם לשני סוגים – אלה שקובעות לעצמן את הגבולות, ואלה שמעניקות לאחרים את הפריבילגיה הזו.
ואני מניחה שאני לא האישה היחידה שבעקבות הסיפור הזה תכף התחילה לתרגל בינה לבינה שלושה סוגי חיוכים.
אני מסיימת את הפוסט הזה ככה באוויר, כדי להשאיר מקום למחשבות שלכן ושלכם.
גברים בחליפות וסנטר אל האופק, עוד תמונת נצחון אופיינית מ1978
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
