אקספוזיציה
הטרף, מרגיש שיניים בכל מקום
גם במקומות הכי תמימים לו רואה שיניים
השיניים מסתכלות עליו בחזרה, בחדווה משונה,
נוקשות נקישה אחת של נימוס, אחת של נימוס, כן
הטרף בודק אם הוא סגור, אם נעל הכל,
כמה השיניים ערמומיות, מפצחות מנעולי אני מסובכים,
שיניים שיודעות ללעוס מחסומים
סחור סחור מצטחקים אליו גלגלי שיניים בחביבות, איי איי חביבות,
הטרף מרגיש שיניים בכל מקום - גם כשהן עוברות שם ממש במקרה.
***
הנשים של משפחת אללוף ידועות ברחבי הגליל כולו ביופיין המאיר וביכולתן לחזות את העתיד, במידה כזו או אחרת. בכל דור נולדים למשפחת אללוף שלושה ילדים, סדר הגעתם לעולם קבוע: תמיד בן בכור זכר אחד, שעליו המשכיות רצף הדורות, וחמש שנים אחריו צמד תאומות זהות, שעיניהן כוכבים ושיערן קינמוני וגופן חסון ועמידתן זקופה. רק אחת משתיהן תזכה להגיע לשיבה טובה, ואחותה לא תוציא את שנתה העשרים.
אנשי הגליל רוחניים במידה ומלאי תושייה במידה ויודעים ללכת על מים אם צריך ולהסתתר במערות ולעסוק בטמירין ולהיזון רק מחרובים ומי מעיין אפילו ארבעים ימים ויותר, ובכל זאת ניצבים כולם חסרי אונים לנוכח סוד המוות החוזר על עצמו בדייקנות מייאשת, דור אחר דור.
המוות מגיע תמיד בחטף, ללא סימנים מקדימים של מחלה מתמשכת או צער גדול, ואוסף אליו רק אחת מהן, ומכיוון שהיו תאומות זהות גם המוות לא מתעכב ביניהן ובוחר בזו שנתקל בה ראשונה. מסורת נהוגה במשפחה, שהבת החיה לעולם אינה נלקחת לאיש, שכאב הפרידה מהבת המתה עדיין מתרוצץ בין הוריה ונוטל מנוחתם.
באין ברירה, הסכינו בני המשפחה לחיות בדו קיום מאופק עם המוות, ובחילופי הדורות כאב הפרידה הלך והשתרש בגופם וקיבל צורת גולה קשה וקפיצית במרכז הבטן, ומשלחות מדעיות של רופאים מגיעות מדי פעם מכל רחבי אירופה כדי ללמוד מקרוב את גולת הכאב המפורסמת של האללופים.
בני המשפחה הוציאו פרנסתם בכבוד מבית מסחר לציוד חקלאי, וגם החזיקו במחלבה קטנה, שסיפקה תעסוקה לנשות המשפחה. לגבינות הצאן שלהם יצאו מוניטין מצויינים, כי הקפידו שהחלב ייאסף אך ורק אצל כבשים מבכירות שהיניקו את וולדן הראשון, וחלבן תמים ומתוק במיוחד.
*
שמי אילנה אללוף, ומלאו לי תשע עשרה, אתמול.
יש לי אחות תאומה זהה, שמה אורלי, ואח מבוגר ממני, יואב, שלומד רפואה באוניברסיטת באר-שבע וכמעט לא מגיע הביתה. מאז שנולדנו, אורלי ואני חולקות בינינו חדר גדול, מיטתי מול מיטתה. אנחנו יודעות שבסוף השנה הזו רק אחת מאיתנו תישאר בחיים, כי ככה זה אצלנו במשפחה, ואנחנו פוחדות, אנחנו פוחדות עד כדי כך, שאתמול בלילה, אחרי שחזרנו הביתה מחגיגת יום ההולדת שלנו, לא הצלחנו לעצום עין. בהתחלה עוד העמדנו פני ישנות, כל אחת שקעה אל תוך עצמה, אבל מהר מאד התחלנו להתלחש בינינו על כל מיני עניינים, כמו שאנחנו רגילות תמיד (תמיד? תמיד עם תאריך תפוגה), אחר כך שוב השתתקנו, השעה הייתה בערך שלוש לפנות בוקר. אורלי התיישבה בישיבה מזרחית על המיטה שלה והדליקה סיגריה, אני שכבתי עם הידיים מתחת לעורף ובהיתי החוצה, דרך החלון הפתוח למחצה, ברצועות הכחלחלות כהות של החושך.
אחרי כמה דקות אורלי העזה לומר שאולי אלה רק סיפורי סבתא ואין בהם ממש, בשום פנים ואופן לא חייבים לקבל כל שטות פרימיטיבית כתורה מסיני, ואיך אפשר בכלל להאמין בגורל, כשהעולם עסוק במחשבים ובחלליות ובחישובים מדוייקים עד כדי סחרור ראשים, וזה שדודה נעמי, נו, לא אומר כלום. אורלי שוכחת לפעמים שהיא נולדה רק כמה דקות לפניי ויש לה את האינטונציה המחנכת הזאת של האחות הגדולה, כאילו. אני יודעת שהיא בסך הכל ניסתה להרגיע אותי ובטח גם קצת את עצמה, אבל בתוכי כבר נכנעתי לידיעה שרק אחת מאתנו תשרוד את השנה הזו. רק אחת. אולי אני. אולי אורלי. אבל רק אחת. מוזר. אף פעם לא נפרדנו ליותר מכמה שעות. היא נוכחת בתוכי כמו שאני נוכחת בתוכה. החלטנו לישון יחד באותה מיטה, לשמור אחת על השנייה כל הזמן, שיהיה במי להיאחז, בלילות המפחידים האלה. עד שהמוות.
אבא סיפר לנו, מזמן, כשעוד היינו קטנות, את הסיפור על אחותו נעמי ז"ל, התאומה של דודה צביה. נעמי הוכשה בכף רגלה היחפה על ידי צפע בזמן שישבה מתחת לעץ החרוב הגדול, וקילפה רימונים. בת תשע עשרה ושלושה חודשים במותה.
דודה צביה גרה לידנו כל השנים, בצריף קטן בחצר. היא לא נשואה, עוזרת לאבא קצת עם החשבונות במחלבה וגם מטפלת בסבתא, כי גם סבתא שלנו, ציפורה, גרה איתנו, חדרה צמוד לשלנו. סבתא ציפורה זקנה מאד, היא בת שמונים וכבר עשר שנים לא ירדה מהמיטה, צביה אומרת שציפורה מתעקשת למות כבר.
אתמול בלילה, כשאורלי ואני שכבנו מחובקות במיטה, אמרתי לה שאולי אנחנו צריכות להתנהג כמו סבתא ציפורה, ולא לצאת מהבית עד שהשנה הזו תעבור. אולי ככה נצליח לתקן. אורלי אמרה שהמוות ערמומי, הוא יודע למצוא כל אחד וימצא אותנו אפילו אם נתחבא שנה בתוך ארון קיר, במרתף.
אני חושבת שלא אצא מהבית שנה שלמה. שנה היא בסך הכל שנים עשר חודשים, שלוש מאות ששים וחמישה ימים. הלוואי ואצליח לשכנע את אורלי, היא כזאת עקשנית.
***
שמי ציפורה אללוף. אני בת שמונים וחצי, שנותיי המופלגות מכבידות עולן עליי. אני האחרונה שנותרה בחיים מבני דורי, כל מי שהכרתי בילדותי כבר מת, או נשכח, היינו הך לי.
אני לאה עד מאד, נחושה בדעתי למות כבר, מזה כעשר שנים. עשר שנים שאני ממתינה במיטתי חסרת סבלנות למוות, בין סדינים לבנים מבושמים במי יסמין. עשר שנים שאיני מעלה אור חשמלי בחדרי, כי עיניי מתקשות לעמוד בבהירות התובענית. ערב ערב משהשמש שוקעת נכנסת אליי אחת מנכדותיי ומדליקה עבורי נר.
נולדתי בצפת, בשנת תרנ"ח. כשמלאו לי שבע עשרה שנים שלח אביו של יצחק אללוף משלחת של מכובדים טבריינים אל אבי, דוד בן-סימון, והפציר בו ששתי המשפחות, שכבר היו קשורות ביניהן בקשרי מסחר, יהדקו ויבססו את הקשרים על ידי חופה וקידושין.
אבי סירב. כמו כל גלילי ותיק הכיר היטב את הסיפור המשונה אודות הנשים של משפחת אללוף, וניסה לחמוק בתירוצים מתירוצים שונים. ברם, כעבור שנתיים ימים נכנע, בשל הפסדים עצומים שבאו עליו בעקבות מחלה שהשמידה מטעים שלמים של עצי זית, וממה שהותירה המחלה הוסיפו ונטלו התורכים שנזקקו לעצי בעירה. כך שברירה לא הייתה לו לאבי, ועשר נפשות להאכיל היו גם היו, ונאלץ להסכים.
נכנסתי כלה צחקנית ומאושרה אל הבית שבנה לי במושבה הקטנה, בית שקירותיו בזלת שחורה, וחלונותיו קרועים אל הכינרת. באותם ימים בהירים עשרים וחמש שנים נראו כמו תקופת חיים שלמה. כמו נצח קטן. צחקתי כאשר שפמו המגולגל בשעווה של יצחק בעלי דגדג את טבורי. משטבעה אחותו מרימי, בכינרת, כמעט ולא נפגם אושרי. פצעים של אחרים מגלידים מהר ואני הייתי צעירה מלהבין. הוספתי לצחוק כאשר נולד בננו, אלישע. צחוקי נאלם ביום בו נולדו בנותיי, צביה ונעמי.
שנים על שנים, בתוך ראשי מתעקשות שתי בנותיי, לא מרפות לרגע, גם בשנתי אינני נגאלת, ועיניי מבויישות, חומקות ממבטן, ורוחי הוזה את רגע מות האחת. במים? בחיה רעה? באש?
*
הערב תורי להדליק את הנר של סבתא ציפורה. אמא קונה לה נרות לבנים, עבים במיוחד כמו נרות נשמה, שאורם זך ובהיר מאד. אני נכנסת בשקט אל חדרה, היא מקלפת תפוז, כבר שנים שהיא אוכלת רק תפוזים. סבתא כדרכה מציעה לי פלח, אני כדרכי לוקחת ונושכת רק את קצהו, בדיוק כמוה, מלשדת מתוכו רק את העסיס.
החדר אפלולי ומקירותיו נודף ריח מתוק ומבחיל של תפוזים מרקיבים, מעורב בסלסולים אחדים של עשן נרות. סבתא שומרת את כל קליפות התפוזים מתחת למיטה, היא אומרת שאולי מלאך המוות יעבור בסביבה ויריח את הריח הרקוב, וייכנס לבדוק ובאותה הזדמנות ייזכר ששכח אותה, את צפורה אללוף לבית בן-סימון וייקח אותה אתו.
בינתיים מלאך המוות לא מגיע, אבל שיירות צפופות של נמלים דווקא כן, וארבע הרגליים של מיטתה של סבתא טובלות בתוך ארבע קערות פלסטיק לבנות קטנות, מלאות מים. לסבתא הנמלים לא מפריעות, לאמא שלי דווקא כן.
חבקתי אותה ונישקתי אותה. היא שאלה, נו, אילנה, את עדיין לא יוצאת החוצה?
משכתי בכתפיי כדי לצאת חובת תשובה. אני אוהבת לשבת לצידה ולהביט בה, בעיניה הערניות כל כך, בפניה עדינות הקמטים, בשיער השיבה המתוח לאחור ונתון בתוך כיפת תחרים לבנה שכבר כמעט לא רואים היום, אולי רק בתמונות מצהיבות, ממקומות אחרים. מעולם לא ראיתי גוון שיער כזה אצל אף זקנה אחרת, גרפיט בוהק. סבתא אומרת שזה בזכות השטיפה במי גשם.
גופה, בניגוד לפניה היפות, מוטל על המיטה חסר תועלת, גדול, נפוח ובצקני. עורה אפרפר ועמום, כעורו של מי ששהה יותר מדי זמן מתחת למים, או לא ראה אור שמש שנים רבות מדי. איבריה נוקשים, והיא זזה בקושי. בראשה הקטן הצמוד לגופה הגדול, בלובן כותנתה הנטמע אל תוך סדיניה הלבנים, סבתא צפורה מזכירה לי לפעמים גולם -פרפרים גדול ולבנוני.
כבר עשר שנים שהיא עוזבת את מיטתה רק פעם ביום, למשך לא יותר מחצי שעה, וניגשת לחדר השירותים כשהיא נשענת על דודה צביה, שגם עוזרת לה להתרחץ.
בינתיים סבתא סיימה לאכול את התפוז שלה, סילקה את קליפותיו כהרגלה אל מתחת למיטתה, ושלפה מתוך פיה את מערכת שיניה התותבות, מובילה אותן בתנועה מאומצת אל הכוס המיועדת.
"צריך לשים כל דבר במקומו הנכון אילנה, כל דבר במקומו".
כשהצליחה לקלוע את שיניה פנימה לתוך הכוס בדייקנות, פיה נפער אליי בחיוך נצחון מעט מטריד, שחור וריק.
שיניה התותבות של סבתא חיכו לעוד בוקר בתוך הכוס. אור הנרות הדגיש גוונים כחלחלים מעודנים בתוך נוזל ההשרייה, אלה היו השיניים המושלמות ביותר שראיתי מעודי. באור הנרות המתעתע אפשר היה לדמיין בקלות ששיניים אלו הן יצור חי מופלא, הנח בתוך נוזל חמים ומזין.
השמש כבר שקעה בחוץ, החדר הלך והתרווה חושך, ועפעפיה של סבתא נעצמו לשינה. נשפתי על הנר, ויצאתי מחדרה, סוגרת את הדלת אחריי.
כבר שלושה חודשים שלמים, שהם תשעים ושניים יום, שאני לא מעזה להוציא את קצה אפי מהבית. גם לא לחצר. רק למרפסת אני יוצאת, גבולות ממלכתי החדשה, ורק באור יום מלא.
נשארו לי עוד מאתיים שבעים ושלושה. אורלי אומרת שאני משוגעת לגמרי. היא מצידה, מעמידה פנים שהכל כרגיל, נפגשת עם חברות, הולכת לקולנוע, ולומדת לפסיכומטרי עם מנשה, שחזר לא מזמן מהודו.
אני לא רוצה לראות אף אחד.
לפעמים היא מביאה לי כל מיני דברים שאני אוהבת, כמו מנה טרייה של פלאפל או שוקולד טעים.
אמא כועסת עלי, שכלאתי עצמי מרצון, אבל לא אומרת לי מלה. ככה זה, כשברקע מהבהבת סכנת מוות מיידית, אמא לא רוצה על המצפון שלה צעקות ונזיפות. גם אבא עצבני, בקושי נמצא בבית. לפעמים אני חושבת מחשבות איומות, שהם מחכים שאחת מאתנו תמות כבר, להיפטר מהרע ההכרחי הזה, כדי שיוכלו לחזור לשגרה שלהם. אני יודעת שזה לא ככה באמת, אבל אין אחריות על המחשבות, לא?
אני לא יוצאת מהבית. קצת מתעמלת, קצת קוראת, קצת מציירת, מקשיבה למוסיקה שאני אוהבת. בימים האחרונים החלטתי לנסות לכתוב יומן. שכנעתי את עצמי שאני כנראה בכל זאת האחת שתבחר למות. אורלי פשוט כל כך בחיים, לעומתי.
אולי אקרא ליומן, 'יומנה של התאומה המתה', הוא יפורסם לאחר מותי ויהפוך לרב מכר. נערים רגישים יביאו את ספרי במתנה לנערות מתבגרות, שילמדו ממנו פרקים שלמים על פה. אולי אפילו יעשו מזה דרמה לטלויזיה.
נמאס לי. ממש נמאס לי. שיקרה כבר משהו.
סבתא רמזה לי שהיא רוצה לדבר איתי. התעלמתי. אין לי כוח אפילו אליה.
***
אני לא מצליחה להבין את אילנה. מה פתאום החליטה לקבור את עצמה ככה, ועוד בהתנדבות.
החדר שלנו מתחיל להזכיר לי פירמידה מצרית, עם כל הספרים שמצטברים בו בערימות לגובה, ובדי הציור ושפופרות הצבע והמוסיקה המלנכולית. ואם זה לא מספיק, אז היא מתחווררת מולי עוד יותר עם הבגדים השחורים שלה. איזה דיכאון. פלא שאני כל הזמן בורחת החוצה?
השמש מפתה אותי. הקיץ קורץ לי. אויר. רוח. פתוח. ושמש. הרבה שמש.
לא פלא שאילנה כל כך לבנה. השמש לא מצליחה לפלס לקרניים שלה דרך פנימה, חלונות החדר שלנו פונים צפונה, אצלנו מי שרוצה שמש חייב לצאת אליה. כל דבר מונח במקומו הנכון. אילנה ויתרה על השמש.
קשה להאמין שרק חצי שנה עברה, ותיכף מרירות סתווית. כאילו חיים שלמים עברו בינינו. אני לא רוצה למות. אני לא רוצה שאילנה תמות.
אנחנו ממשיכות להירדם יחד, מחובקות. לילה לילה. לפעמים אנשים נאחזים בשיגרה כמו בתעודת ביטוח, אולי כי השיגרה היא כל מה שיש להם. זה מצחיק.
בשבועות האחרונים הכנסתי לי לראש שכנראה אני זאת שלא תהיה יותר, גולשת לי לכל הכיוונים במין תזזית כספיתית מטורפת, כמו איזה פרפר משוגע שיודע שהוא לא יוציא את הלילה.
בעצם שתינו מטורפות, אין לי ספק. אני רוצה להספיק הכל, כולל הכל. אתמול יובל לקח אותי למסעדה צרפתית, ופיצחתי שבלולים, לראשונה בחיי, אולי גם לאחרונה, מי יודע. אחר כך שכבתי אתו על שפת הים, גם אתו, אני מוכרחה להספיק דברים. אחר כך חזרתי הביתה, לישון עם אילנה. ממש כמו אמונה טפלה. כמו קמע.
אילנה עוד לא שכבה אף פעם. איזה בזבוז, למות בתולה. אולי גם זו אמונה טפלה, אני לא יודעת. אני חייבת לתפוס אתה שיחה על זה. בלילה במיטה, אנחנו מדברות כמעט על הכל. היא מכריחה אותי לספר לה בפרטי פרטים את כל מה שעשיתי מחוץ לבית. אני לא מסוגלת לספר הכל, שלא יכאב יותר מדי.
היום למשל, סיפרתי על השכן החדש שנכנס לגור בבית של גרינברג, בקצה הכפר. גרינברג התמהוני בנה את הבית שלו עם הגב לשאר הבתים של המייסדים, אומרים שזה בגלל שהארוסה שלו עזבה באמצע עונת הזריעה וחזרה לרוסיה. הבית של גרינברג עמד ריק ונטוש שנים. עד הבוקר.
סיפרתי לאילנה איך טיפסתי על עץ השקמה הגדול, כמו פעם כשהיינו בנות שבע, רצות ישר אל העץ שלנו בסוף יום הלימודים, מלחששות סודות, מרגישות בטוחות כל כך בגובה הציפורים. משם הצצתי על השכן החדש.
הוא ג'ינג'י. אבל ג'ינג'י אחר, לא כמו הג'ינג'ים שלנו מהסביבה. בן ארבעים בערך, עם זקן מברשתי של יורדי ים שממסגר לו את הלסת, ומשהו מחוספס-מלוח, והמון שרירים דחוסים. היו לו גבות עבות וזהובות, והעיניים שלו היו קטנות, מצומצמות כאלה. עקבתי אחריו, איך שהעביר ארגזים מהמסחרית הקטנה אל תוך הבית פנימה. וכמה שהוא הזיע. נשבר, פשט חולצה, נשאר במכנסיים קצרים ובכפכפים מצחיקים כאלה. הסתכלתי עליו, על האיש הזר הזה, החצי עירום, והרגשתי חום בבטן.
לא היה שום סימן לאישה או לילדים בסביבה שלו. סביבו התרוצצה רק כלבה, נרגשת וטרודה, מנסה ללכוד את תשומת ליבו. כשהתייאשה, נגררה נזופה אל רחבת הכניסה המרוצפת, והתמסרה לשמש. מייד התאהבתי בה.
אחרי שסיים להעביר פנימה את כל הארגזים ואת הרהיטים הספורים שלו, רהיטים ספרטניים, זרים, נקיי קווים, לא כמו שיש בשאר הבתים בכפר, הוא לקח מוט גדול ותקע אותו אל תוך האדמה בעזרת פטיש כבד. ממש בכניסה, משמאל לשער. אחר כך תלה על המוט שלט שנכתב בכתב יד משורטט להפליא, מרק גרין, מורה.
*
-" סבתא, ספרי לי, מי לימד אותך להיות אישה? אמא שלך?"
- "מה פתאום. אף אמא לא יכולה ללמד את הבת שלה להיות אישה, אורלינ'קה. אמא יכולה ללמד אותך לגהץ, לבשל, לכבס, לאפות. אבל רק גבר אמיתי יכול ללמד אותך להיות אישה".
***
לפני שהחדש נכנס הביתה, צעק לעברי,
"הי, את, הקטנה עם הג'ינס על השיקמה שלי, את יכולה לרדת משם, סיימתי פה כבר".
שתי קפיצות וכבר הייתי למטה. עומדת ומתבוננת בו, מתוך בטחון חצוף שבו מחניקים מבטים של וותיקים את החדשים.
הוא התקרב אליי, כפות ידיו מוסתרות בתוך כיסיו.
"נו, איפה הנימוסים שלך? לא תברכי אותי בברכת ברוך הבא?"
"לא ידעתי שתבוא, אז השארתי את הנימוסים שלי בבית היום. איזה סוג של מורה אתה?"
כשחייך, ראיתי שהניבים שלו בולטים מעט החוצה.
"אני יכול להיות מורה לכל מה שתרצי."
"לכל דבר? מוזר. גם לריקוד?"
"גם לריקוד."
הוא סירב להיות נבוך ממני. זה דווקא מצא חן בעיניי. החלטתי לערער את הגבולות שלו, שלי, עוד קצת. אני צעירה, חייתי על אוקטן גבוה, בצל המוות. מותר לי.
"אני בת תשע עשרה וחצי. רציתי גם ללמוד בהזדמנות איך להיות אישה."
הוא הסתכל עליי, העיניים שלו הצטמצמו עוד קצת, מבט מנוסה לונג שוט סקר אותי, חודרני פולשני מהסוג הציידי, מבט שנועד לבחון, להביך במודע, קצת מלגלג, מגובה עשרים שנה הפרש לטובתו.
הרפה ממני רק כשהואלתי סוף סוף להסמיק, והבליע חיוך.
"בסדר. אלמד אותך את שני הדברים. נתחיל בקל יותר, ואחרי שאגמור ללמד אותך להיות אישה, אלמד אותך לרקוד. את מבינה, ללמוד לרקוד זה הרבה יותר מסובך."
שרק שריקה חדה, פתאומית וחותכת, קפצתי ממקומי מבוהלת, אותו זה שעשע, אותי זה הביך. "אנה, הביתה". הכלבה הזדקפה בצייתנות, ניערה את פרוותה הכמעט חומה, רצה אליו, עצרה לידי, רחרחה אותי רחרוח ממושך, חשפה אליי מערכת מושלמת של שיני טרף מחודדות, במין ספק חיוך קטן ספק איום שקט של בעלות, והמשיכה פנימה, אחריו.
"תבואי אליי מחר, אחר הצהריים", צעק לעברי. הדלת נסגרה אחרי שניהם עוד לפני שהספקתי להשיב לו תשובה חיובית.
*
אילנה גיחכה כשסיפרתי לה.
"את לא תלכי".
"בטח שכן."
"אותך לאמא."
"השתגעת? בשום אופן. לא לאמא."
אילנה התרגזה. "מה פתאום את הולכת לגברים זרים? הוא יכול להיות אבא שלך".
"אבל הוא לא אבא שלי, נכון? ואת, גם לא אמא שלי. תפסיקי. אני הולכת וזהו."
"תשכבי איתו?"
"אולי."
***
צביה שוב נכנסה אלינו, מודאגת, גם הפעם אמרה שהיא מריחה אש ולא הייתה אש, בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות. אני מרגישה שצביה עצבנית בזמן האחרון, אפילו מבעד לדלת הסגורה של חדרי. אני שומעת אותה מדשדשת בחוץ, בשעות מוזרות, גוררת את נעלי הבית שלה על האבנים הקטנות מתחת לחלון שלנו. הלוך ושוב, הלוך ושוב. עובר עליה משהו. אציע לאמא לתפוס איתה שיחה. אמא וצביה חברות טובות, כבר בערך שלושים שנה, אבל לפעמים יש לי הרגשה כאילו אמא קצת נזהרת וחוששת מפניה, מהיכולות האללופיות שלה.
גם על אבא ואמא כנראה שעובר משהו, כי הם רבים המון. אבא צועק על אמא שבזמן האחרון בכל פעם שהיא נכנסת למחלבה ונוגעת בחלב, החלב מחמיץ. אמא אומרת שהחלב מחמיץ כי משהו דפוק במנגנון הקירור, ושנמאס לה, ושיפסיקו לבלבל את המוח עם כל סיפורי הכישוף המשפחתיים, שלו ושל אחותו, הנביאה קסנדרה דה לה שמאטע, וסבתא ציפורה לא מפסיקה להתלונן. חסרת מנוחה, ממלמלת לעצמה, שותקת, שוב ממלמלת, מיום ליום האפורים שלה דוהים , והיא הולכת ומלבינה.
בתוך כל בית המשוגעים הזה, אורלי הולכת אליו. בזמן האחרון היא נמצאת אצלו המון, כמעט כל ערב. אחר כך, בחושך, היא מספרת לי איך היה. ולעצמה.
בפרטי פרטים.
יש לו ספרייה עצומה. קלאסיקות. בעברית, באנגלית. קיר שלם. המון ספרי אמנות גדולים, מבריקים, צבעוניים.
"את מתארת את הספרים שלו כאילו תיארת את בית הממתקים של עמי ותמי."
"את מקנאה, אילנה. פשוט מקנאה"
בטח שקינאתי. קינאתי.
הוא מרשה לה לדפדף כמה שהיא רק רוצה. יושב לידה ומסתכל עליה כשהיא מדפדפת. מסביר. ממליץ. מעיר הערות, לפעמים מניח לה לנפשה, מהורהר. ברקע תמיד מוזיקה, לרוב הפסנתר של שופן או של מנדלסון, החביבים עליו. מספר לה על החיים שלו, על הנשים שלו, מקומות רחוקים עם שמות מרגשים. לפעמים מקריא לה שיר, לפעמים מספר על ספר שקרא, או שהם רואים יחד סרט. הוא לא ממהר, גם היא כאילו לא.
"סיפרת לו עלי, אורלי?"
"לא."
אנה באה להתחכך בה, ואורלי מצויידת תמיד, שקית הפתעות בשביל אנה, שאריות עוף או קציצות שהיא מבריחה מהמטבח. הדרך אל ליבו של גבר, עוברת לפעמים מסתבר, דרך כלבתו. אין ספק שאורלי לומדת.
אחר כך אורלי באה אליו, מצטנפת אצלו, והוא מלטף אותה לאט, לא כמו הבחורים בני גילה שלהוטים להגיע מהר אל שדיה, אל בין ירכיה, היא עוצמת עיניים, מרגישה את הנשימות שלו קרובות, חמימות, התשוקה שהיא מעוררת בו, הפראות שלו עדינה, מלוטשת, בוטחת בעצמה, התנועות שלו מיומנות, יודעות, הוא מכוון אותה אליו, מחמיא לה על ריחה הנהדר, טועם את צווארה, ידיו מורות לידיה את המיקצב הנכון, האיטי, המתוק, היא מתמתחת, מושיטה עצמה אליו לנשיקות, אוורירית, מרחפת,
ואני אוכלת את עצמי בשקט.
*
"תלכי אליו את היום, במקומי."
"את עושה צחוק? אני לא יוצאת מהבית."
"זו הזדמנות חד פעמית, אילנה. סבתא ישנה. אבא ואמא נסעו לחתונה בתל אביב, צביה איתם, והם יחזרו מאוחר. תצאי לשלוש שעות ותחזרי. אף אחד לא ירגיש."
"אורלי, אני לא יוצאת. בסך הכל עוד ארבעה חודשים. קטן עליי."
"אילנה, אל תהיי טמבלית. אין שום הגיון בהחלטה הדבילית הזאת, את סתם מתנוונת. רוב בני האדם מתים במיטה שלהם, אם חושבים על זה לעומק. תלכי. מרק יעשה לך טוב."
"ואם אלך, רק נניח שאלך- אני לא מכירה אותו. ואם הוא ירגיש שרימינו אותו?"
"אם ואם ואם. פחדנית. בכתה ג' המורה עליזה הרגישה? בכתה ט' כשהלכתי במקומך לבחינות הכניסה ללהקת הזמר של המועצה מישהו הרגיש? הוא לא ירגיש. את כמוני. אולי קצת יותר חיוורת, אבל ממילא די חשוך אצלו. אחר כך תחזרי להסגר, למנזר שלך, מצדי. מה איכפת לך. שלוש שעות"
אילנה השתתקה, מהרהרת. אולי באמת צדקה אחותה לאורך כל הדרך. להעז. להתגרות. לא לוותר מראש.
"בסדר. בסדר".
***
ואילנה היתה לאורלי. בקלות.
אף פעם לא נפרדנו ליותר מכמה שעות. מאז שנולדנו, אנחנו חולקות את אותו חדר גדול, מיטה כנגד מיטה.
ועכשיו אני אצלו. שיכורה. מתמסרת, צוחקת. אני אורלי.
הוא לא מרגיש. למה שירגיש. התשוקה שלו יוצאת בדיוק מאותם מקומות.אין הבדל.
רק אנה. אנה לא נגעה בקציצה שנתתי לה. השמיעה כמה יפחות, וגירדה את הדלת, מבקשת לצאת.
***
רק אנה הרגישה שמשהו לא בסדר. היא לא ידעה להסביר לעצמה, היא לא היתה צריכה להסביר לעצמה. רצה, רצה בשביל הצר ההוא, לחפש את ההיא. לפי הריח. לההיא יש ריח אחר. דומה, אבל אחר. בריח לא טועים אף פעם. היא הרגישה שזותי לא ההיא. לזותי יש ריח אחר. כלבים יודעים דברים כאלה. איפה ההיא. אנה אוהבת את ההיא.
***
הבית היה סגור. כל התריסים סגורים, כל החלונות מוגפים, אורלי מוודאת שוב שהכל נעול לפני שהיא נכנסת אל חדר האמבטיה, האמבטיה ממתינה לה, ריחנית, מלאה מים חמימים, מזמינים, נשכבת, מחייכת.
היא יודעת בדיוק מה עובר על אילנה עכשיו. שמחה בשבילה.
כל הבית סגור. כמעט. רק חלון אחד נשאר במקרה פתוח. בחדר של סבתא ציפורה. במקרה.
אנה מסתובבת כמה פעמים סביב הבית. היא יודעת שההיא בפנים. היא לא רצתה את זותי. הוא לא שם לב. אנה כן. היא רצתה את ההיא. זינקה פנימה, בקפיצה. החלון כמעט היה גבוה מדי.
אבל אנה הצליחה. הצליחה. היא בתוך הבית עכשיו.
היא יודעת שההיא פה, בתוך הבית הזה.
אנה קופצת פנימה.
הזנב של אנה מפיל שני נרות עבים, דולקים. האש של אחד מהם זוללת את הוילון. האש של השני בולעת את השטיח. הדלת נעולה. אנה לכודה בפנים, בין החלון הבוער לבין הדלת הנעולה. היא מנסה לנבוח, אבל העשן. האש. אנה עצובה. משהו רע ומפחיד מתרחש פה. היא לא יכולה לעזור עכשיו. לא לעצמה, לא לההיא. היא לא יכולה לברוח. היא לכודה. לכודה.
המון עשן. האש טורפת במהירות את השידה הקטנה, מקיפה את הכוס שבתוכה השיניים התותבות של סבתא ציפורה.
קליפות תפוזים, מיטה, לוחות עץ עבים, כמו ברהיטים של פעם. כסתות וציפורה. הכל מתלקח במהירות.
הוא בא ציפורה. הוא בא. לא שכח אותך.
הדלת.
מתלקחת.
האש פורצת החוצה, למסדרון, לחדרים האחרים, עדיין רעבה מאד.
תוך דקות האש נושכת את השטיחים, התמונות, הריהוט.
וגם את כל שאר הדברים המונחים במקומם הנכון.
- ס ו ף -
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: