משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

ודווקא הבוקר התעוררה מוקדם להכעיס. במקום להתהפך במיטה כמו שהיא אוהבת, בחברת המחשבות הקטנות שהן רק שלה, קמה לטהר את החדר מריחות הלילה ופתחה חלון. רוח נקייה עטה על החדר האפלולי למחצה, נושאת ניחוח יבש של שדות שנקצרים ממש עכשיו, ולרגעים אחדים אסתר משתהה שם, חבויה בין הוילון לבין הקיר, ואחר כך, כשתספר את קורות הבוקר הזה, היא תגיד "כמו המלט" ותחייך חיוך קטן. אור עולה בחדר האמבטיה, ואסתר יחפה, שוכחת את האזהרות של סבתא דינה אודות השדים שנכנסים אל הגוף, אני אומרת לך פולשים דרך הרווח שבין אצבעות הרגליים, מצידי אל תאמיני בעייה שלך, ושימי גרביים, שתדעי שום דבר לא בטוח בשעות האלה שבין חושך לאור, כן, אלא שאסתר שוטפת פנים והמים חמים וטובים, ומצחצחת שיניים בנחת.  על המיתלה תלויים צמד חלוקי רחצה, והתכשירים למיניהם ערוכים על משטח האבן באופן המושך את העין, ואפילו בשאריות הסבון בסבונייה יש משהו מעודד, איזה קו של המשכיות ברוכה. דווקא שם, ולמה לא שם, מתחוללת התקפת פתע - מבין הצללים קופצים שני חריצים ארוכים ודקים, להתיישב בזוויות הפה. לא, אסתר אינה זוכרת אותם מאתמול, והיה במחשבה הזו משהו מן הבלבול ומן האימה הקטנה, הביתית, ועוד בטרם הספיקה למחות נשקפת אליה בבואתה המעודכנת, מתוך המראה שהחליפה נאמנויות באופן בוטה כל-כך.

 גם אליהו כבר התעורר, נועץ בה מבטים משונים ולא אומר דבר, וגם היא, כמעט אמרה והפסיקה, ושוב כמעט - ועצרה עצמה בכוח. אולי אחר כך. בעודו מרפד את לחייו בקצף גילוח, התחיל לשרוק נעימת חיילים ותיקה, הפסיק בפתאומיות, התחיל שוב, הפעם בקול רם יותר, מהיר יותר, ואסתר עוד מנסה לפוגג את החריצים אל תוך בשר הלחיים, לשווא, מניחה עליהם קוביות קרח עד שכואב, מורחת שכבת קרם פנים עבה, בדרך כלל זלזלה, הסתפקה בכמות זעירה, אבל הבוקר היא לא מתקמצנת יותר, מי יודע, אולי לקרם לחות יש סגולות נסתרות של מחיקה. אסתר מצטערת שלא התפתתה אז, זאת אומרת לפני שנטפלו אליה החריצים, כלומר בצומת שלפני הפנייה, כשעוד אפשר היה לעשות משהו, כמה חבל שלא נעתרה להפצרותיה של דיילת המכירות, לקנות את הסוג היקר בשפופרת כתומה-צהובה. ועכשיו כבר סימני בלימה חורצים את הכביש ומאוחר. אליהו מפציר בה מפינת האוכל, בקול רך, שתבוא לשתות, התה מוכן. היא עוזבת את חדר האמבטיה כמו גנרל שנוטש את החזית.

כל הבוקר שבה וביקרה בחדר האמבטיה בהיחבא, נזכרת בפעם הראשונה שקיבלה וסת, גם אז רצה כמוכת אמוק לחדר השירותים. אסתר סוקרת את דמותה במראה, רק על מנת לחטוף את המבטים שלה בחזרה, בצרורות, ובכל זאת היא ממשיכה לרוץ לשם, למה? שאלה מיותרת, כי בכל ריצה כזו צמד החריצים גדל עוד, היא רואה אותם משמינים ומעמיקים, ניזונים מהתיעוב שלה, עד שנשאר רק זוג עיניים קטן קטן, סדק סימלי לפה, וזהו, השאר, כל השאר, שני חריצים. אסתר יודעת שאם היא לא יוצאת עכשיו מהבית- זה או לצאת מהבית, או לאבד את הדעת.

בדרך - בברכיים פקות פיק-פיק  - רעננות הבוקר נעלמה כלא הייתה – איך זה שהאויר לא זז  - הידיים  - לא זז - חותרות קדימה -  לא זז - צפוף, רובץ, צפוף, רובץ - ואם היא קצת רועדת, אז היא קצת רועדת. כן.

חיפשה ספסל, לא מצאה, כשלה לתוך בית קפה. על גב התפריט נכתב "מון בלאן" באותיות לועזיות בלבד, אבל תוכן העניינים הבטיח רק את הדברים הרגילים. אסתר מזמינה תה צמחים, כלומר תה צמחים בבקשה, כוס גדולה, עם קצת מים קרים בצד, תודה. היא הלקוחה היחידה בשעה זו, מלבדה בית הקפה ריק, רק היא והקירות, שוב קירות, על אחד מהם, ממש ממול, אישה ברעלה שחורה נטועה על מדרכה אפרורית, מוקפת שלכת אירופאית עזת צבעים,  ורק עיניה של אותה אישה מציצות החוצה דרך חריץ כמו טייס בקוקפיט. פמיניזם-שפמיניזם. ככלות הכל אסתר לא פוסלת את רעיון הרעלה על הסף. כולן שוות מתחת לרעלה, אחותי.

ניגשת אליה מישהי בחליפה, גזורה לפי כל כללי האורך והרוחב, וגם סיכת אבנים אופנתית אך קלאסית, נא לקרוא במלרע בבקשה, שוב, אופנתית אך קלאסית, תקועה בדש. "שמי דורית אפלבאום-פז," היא מציגה את עצמה וקדה קידה קטנה. "אולי שמי מוכר לך, אני עיתונאית בעיתון 'לאשה'?" אסתר מהנהנת ללא קול, והעיתונאית מתיישבת, מיטיבה את משקפיה.

"אולי את מוכנה לענות לי על מספר שאלות? אני מכינה כתבה ויש לי כמה שאלות בנושא 'מרירות וקריירה', 'מרירות והתא המשפחתי', 'מרירות ודיאטות',  'מרירות וסקס', ועוד כהנה וכהנה כאלה...אהמפפפ...אהמפפפ..."

המלצרית מניחה את כוס התה בצד של אסתר. ניחוח האפרסק העדין שובר את ליבה, ולמה החריצים החדשים עולים עכשיו באש.

"לא תודה, אני לא מעוניינת", אסתר קמה ממקומה, לוגמת לגימה אחת מהתה וחושבת, "כל הזמן מפעילים אותי, עיתונאים, קבצני-צמתים, אנשים שלא יודעים איפה זה רחוב מאפו." היא משאירה על השולחן מספר מטבעות והולכת משם. הלאה, אלא מה.

"אסתר! אסתר קאופמן! אני לא מאמינה!" שם נעוריה מתגלגל בפיה של שמנמונת אחת ששיערה האדום מתוח בזנב סוס, לוליטה מזדקנת מעכסת אליה בחצאית עור לבנה ומגפיים על עקבים. "אני סילבי, סילבי פרג'ון. זוכרת? בכלל לא השתנית, תאמיני לי, את נראית אותו דבר. בול אותו דבר, ישר זיהתי אותך", בעודה מלהגת, עיניה אכזריות, מטפסות במתלול המר, הטרי מהבוקר, והיא בוחנת את אסתר בערמומיות של שמאי חברת ביטוח שבא לאמוד נזקים . וכי מה ציפתה אותה פרג'ון, שישבה לצידה שנתיים שלמות, מעתיקה ממנה שיעורי בית בהפסקות שבין שיעור לשיעור? "למה היא מתכוונת כשהיא אומרת שלא השתניתי, הזנזונת", אסתר חושבת על זה בקדחתנות משונה, "שלוש לידות. על איזה שינויים היא מדברת? קצת בטן זה שינוי? זרועות רופסות, זה שינוי? ורידים ברגליים?" אסתר ממלמלת לעברה, "גברת, יש לך טעות, את מבלבלת אותי עם מישהי אחרת."  רק שלושים שנה, בסך הכל, מהם שלושים שנה, קיבינימאט.

הרגליים של אסתר נושאות אותה מעצמן אל בית הוריה. אמה, אשה כפופה ונרעשת, מחלצת את הבריח ממקומו ופותחת את הדלת ברעש גדול: "קרה משהו, אסתרק'ה? הכל בסדר?" אם אסתר מופיעה בלי הודעה מראש, סימן שמשהו השתבש מאד בתכנית-האב הגדולה. הקול שלה רועד ומתחנן מדי, אסתר שונאת את זה וכבר מתחרטת שבאה, מה חשבה לעצמה שבאה פתאום, כמה היא שונאת את הנזקקות הפלגמטית של אמה לאישור הרגעה, ועוד בחדר המדרגות, לעין כל, לפני שעוברים את קו העציצים ונכנסים הביתה.  "הכל בסדר אמא. רק עברתי פה בסביבה".אסתר צונחת על הספה בסלון, מוכר, הכל כל-כך מוכר, גם הכתם המשופשף על הריפוד של הספה, גם הצלקת שהשאירה הסיגריה של אבא על שולחן העץ, אפשר להרפות קצת, לשחרר את חיילי המשמר שיילכו להשתין-אסתר שוכבת, מרימה רגליים, ואמא שלה שולפת כמו קוסם מיומן, כדור אופטלגין וכוס תה-לא-צמחים, רגיל שברגילים, ההוא עם תפר האלומיניום בקצה.

כעבור רגע אמא שלה אומרת, "טוב שבאת, רציתי לדבר איתך על משהו חשוב. תראי, אני לא אחיה לנצח." מפסיקה, ממתינה למחאה המתבקשת, אך אסתר לא מגיבה. מוטב כך. "יש משהו, שעובר במשפחה שלנו מדור לדור, מאמא לבת, ואני רוצה לתת לך אותו כבר עכשיו, לפני שלא אהיה."  היד של אמה מחטטת בתוך קופסת עץ זית מעוטרת שאבא קנה לה בקורדובה, בטיול היחיד שלהם לחוץ-לארץ. היא שולפת משם דף נייר מקופל ונותנת אותו לאסתר.  אסתר מתיישבת, פורשת את הדף על ברכיה, זה דף מחברת מוכתם, כתוב בכתב יד, למעלה, בכותרת, נכתב באותיות גדולות, גפילטע פיש, ועוד כתוב שם, "לפרוס שלושה דגי קרפיון לא שמנים לפרוסות, רצוי לבקש מהקצב..." אסתר מתחילה לצחוק. אמא שלה מסתכלת עליה, ואומרת, "מה, מה".

אסתר נזכרת שהיא עוד לא מדדה על עצמה את החריצים בזמן שהיא צוחקת, ורצה אל המראה הארוכה בארון חדר השינה, להספיק.

"סיפרתי לך שאמא של יגאל נפטרה?" בוחן פתע. קולה של האם עוקב אחריה ברחבי הדירה הקטנה. "את זוכרת את יגאל, נכון?"

היא חוזרת לסלון ומתיישבת על יד אמה, מניחה עליה ראש, כמו פעם, "יגאל. זוכרת, בטח".

"ההלוויה הייתה אתמול. כל השכונה הייתה", כמעט הוסיפה, "הפסדת", ידה של האם מלטפת בהיסוס את לחיה של אסתר, כחוששת לשגות, עוברת בלי משים על החריצים החדשים.

אסתר מסתכלת על הסדק הגדול שחוצה את החדר קרוב לתיקרה, "זה בגלל שהאדמה זזה כל הזמן", הסביר פעם אבא שלה, כששאלה למה הקיר שבור. חושבת על הזקנות האלה שלא זזות מהמקום שלהן חמישים שנה, נשארות איפה שהניחו אותן, מאיפה כוח האיפוק העצום לא לזוז, איך אפשר ככה להתאפק, חמישים שנה אצל אותה ספרית, אותו ירקן, אותה חנות מכולת, ואם הן מסתלקות משם זה רק להבלח גרנדיוזי אחרון על לוח המודעות שצמוד למינימרקט של אטיאס.

"איך יגאל", אסתר לא מתאפקת. ולמה שתתאפק.

"במקום לשאול אותי, למה שלא תקפצי אליהם לשבעה, לחמש דקות?"

"בסדר. אני עוד מעט חוזרת, נאכל יחד צהריים"

בטח שהיא זוכרת את יגאל. יגאל, שהיה מאוהב בה בעקשנות במשך כל כתה ד', וחמור מכך, לא טרח להסתיר את האהבה שלו, להיפך, מצידו שכל בית הספר ידע, גם המורות והמזכירה והשרת, שכל העולם יידע, כל השכונה, וכולם ידעו וצחקו מהבושות שעשה לה בהפסקות. היא זוכרת טוב מאד יום שישי אחד, כשארגנו ריקודי עם בהפסקה בחצר הגדולה, ואת יגאל נשרך אחריה כל הזמן, מ'שאבתם מים בששון' ועד 'הורה חדרה', אומלל, דומע, הדמעות התערבבו קצת בנזלת והוא מחה הכל בשרוול של הסוודר. ככל שהתעלמה, כך המשיך להתחנן אליה לקצת יחס, והיא לא ידעה איפה לקבור את עצמה, ונשבעה שאם עוד פעם אחת ינקה את האף בשרוול היא תקיא,  ובעיקר לא הבינה איך יוצא שככל שהוא משפיל את עצמו מולה, דווקא היא זו שמרגישה יותר מושפלת. היא זוכרת איך שלחה מבטים נואשים אל עבר החברות שלה, אבל מצאה אותן צוחקות גם כן, כמו כולם, ויגאל המשיך, אתי חשדה שאפילו נהנה קצת מאיך שכולם ריחמו עליו, ונראה שבכלל לא אכפת לו ששניהם כלואים במעגל והשאר מצטופפים סביבם מחכים שמשהו יקרה, ובמקום להפסיק שם, עוד קרא בשמה בקול מיוסר, אתי, אתי,  אני לא יכול יותר ככה, ולמה את כזאת רעה אליי, למה,  וככה, לפני כולם, נתן לה משהו עטוף יפה, בתנועה חגיגית של שחקנים בטלויזיה הושיט לה והיא לא הסתכלה אפילו, עיניו האדומות והרטובות ניתלו בה בציפיה, היד שלה בלי לחשוב רוצצה את המתנה אל האספלט, ומייד לאחר מכן, הנעל שלה, נעל לכה שחורה פס אלכסוני אדום, רמסה את זה בדיוק כשהרמקולים התחילו להשמיע את "הורה ממטרה", והצליל של הצעקה האחת, וקול ריסוק זכוכיות, וקאט.

אחרי ההפסקה ההיא, יגאל התעלם ממנה. יגאל החזק, עם החיוך החם בעיניים, לא התייחס אליה יותר. אוויר. לא הייתה קיימת בשבילו וזהו. אסתר לא הצטערה על כך כלל, למען האמת אפילו הוקל לה. נכון שלא שכחו לה את זה, נכון שבכל פעם שהיא נתקלת במישהו שלמד איתה ביסודי בבית-ספר רננים, הוא מכריח אותה להזכר באותה הפסקה, אבל זה מיטרד פעוט. היא הייתה משוחררת להמשיך בחייה, לנוע בחופשיות הלאה, לנון-צדיקים אחרים. לנון-צדיקים אחרים? רגע. רבותיי, שקט בבקשה. אולי עלינו על משהו. חבל שאי אפשר להתעכב כאן, כי מרחוק אסתר כבר מזהה את הלבנים האפורות בחזית הבית של אמא של יגאל, וככל שהיא מתקרבת לשם גם היא חושבת, אולי באמת, אולי בחצר בית-הספר, בכתה ד', אולי שם התחילה לצמוח הטעות הגדולה: הצורך המייגע לבחור נכון, כל הזמן להיות מרוכזת מאד ולבחור נכון, לשמור על אפס טעויות. ואיך יודעים. טוב, נו. לא יודעים.

 המון זמן לא ראתה את יגאל, אבל הייתה מעודכנת בכל הפרטים החשובים – עם מי התחתן, מה למד, כמה ילדים, איפה הוא עובד. יש לה תהיות, אבל בינתיים היא שומרת אותן לעצמה. אסתר צועדת ברחוב נחושה, אולי לא ממש נחושה אבל לפחות עם מטרה ברורה. חוצה את הכיכר ששוב נתונה לאמוק של בנייה גחמנית, מדמיינת עמודי תלייה, גרדומים, קירות סקילה, מכשפות חרוכות על מוקד, שיערן הארוך משחיר על הקרשים. מרוב מאמץ כמעט דורסת אותה מכונית כיבוי אש שמשחררת לעומתה צפירה נבחנית, ואתי מפסיקה עם זה תיכף ומייד.  

על יד מגרש הכדורסל, ואוטוטו היא שם, אסתר מגלה פתאום את מתכון הגפילטע פיש שמור בתוך כף ידה, והיא שוב מתחילה לצחוק, ולא אכפת לה שאנשים מסתכלים, שיסתכלו, הצחוק יוצא לה מתוך הבטן וכל הגוף רועד, ומרוב צחוק קשה לה לנשום אבל היא לא יכולה להפסיק, והצחוק מתגבר עד שהיא לא יכולה יותר ומתחילה לחרחר, והפנים שלה אדומות וכואבת לה הבטן וכולם מסתכלים ומה יש לדבר, ותוך כדי הצחוק שמתפרע לה בפה היא ממוללת את הנייר לכדור הדוק, ומעיפה אותו בקליעה מדוייקת ישר לתוך פח האשפה הראשון שהיא רואה, היא לא צריכה את זה,  והצחוק נסגר והופך לחיוך קטן, יודע, ואסתר חולפת על פני הבית של אמא של יגאל, מודעות האבל לבנות ונקיות תלויות מולה כמו סדינים אחרי כביסה, וריח השניצלים והפירה כבר נישא באוויר, וילדים עם ילקוטים על הגב חוזרים הביתה מבית הספר, ואסתר ממשיכה ללכת פשוט כי לא מתחשק לה בשום אופן לעצור עכשיו, ממלמלת בפליאה: קלימנג'רו?